בבא מציעא, פרק ג', משנה ב'. המשנה ממשיכה לדון בהלכות הנוגעות לארבעת סוגי השומרים, וכאן היא מעמידה שניים מהם זה מול זה: השוכר והשואל. מתוך כך עולה תרחיש מרתק, שבו בעל הפרה, השוכר והשואל נפגשים בשאלה אחת: מי משלם על הפרה שמתה, ולידי מי מגיע התשלום.
ההבדל היסודי בין השוכר לשואל:
השוכר - פטור מאונסין. אם אירע לפרה דבר שמעבר לשליטתו, כגון שברק פגע בה ומתה, יכול השוכר לומר: היה בינינו הסכם, לא ציפיתי לכך ולא היה בידי לנהוג אחרת - והוא פטור מלשלם.
השואל - חייב אף באונסין. אף שברור כי לא היה בכוחו למנוע את פגיעת הברק, הרי שהוא נהנה מן הפרה הנאה מלאה ללא כל תמורה מצדו, ולפיכך אין מקום לתירוצים: עליו להשיב את שווי הפרה ששאל.
המקרה שבמשנה:
ראובן הוא בעל הפרה, שמעון שוכר אותה ממנו, ושמעון משאיל את הפרה ללוי. בעודה ברשות השואל פגע בה ברק ומתה. נוצר כאן מצב תמוה: השוכר יכול לומר לבעלים שהפרה מתה באונס והוא פטור, ואילו השואל חייב בתשלום, שכן הפרה נפגעה בעודה תחת שמירתו.
וכאן השאלה: למי ישלם השואל? האם התשלום ניתן לשוכר, שממנו שאל את הפרה, או שמא הכסף עובר הלאה עד לבעלים המקורי - אף על פי שהשוכר עצמו פטור מלשלם לבעלים?
לשון המשנה:
"השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר" - השוכר מעביר את הפרה לצד שלישי. ראוי להקדים כאן כלל ידוע: שומר שמסר לשומר אינו רשאי לעשות כן, ובעשותו זאת הוא נוטל על עצמו אחריות מלאה. על כרחנו, אפוא, שמדובר במשנתנו במקרה שבו נתן הבעלים המקורי רשות מפורשת לשוכר להשאיל את הפרה לאותו צד שלישי.
"ומתה כדרכה" - הפרה מתה כדרך העולם, ולא מחמת מלאכה. אין מדובר במיתה שאירעה תוך כדי העבודה שלשמה הושכרה או הושאלה, אלא במיתה מאליה: פגע בה ברק, או כל סיבה אחרת שאינה קשורה לשימוש בה.
שתי השיטות במשנה:
תנא קמא: "ישבע השוכר שמתה כדרכה, והשואל ישלם לשוכר" - השוכר נשבע לבעלים שהבהמה מתה באונס, ובכך נפטר מלשלם לבעלים המקורי. השואל משלם את דמי הפרה לאדם שממנו שאל, כלומר לשוכר, ונמצא השוכר מתעשר מן העסקה.
רבי יוסי: "כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו? אלא תחזור פרה לבעלים" - כיצד ייתכן שהשוכר יפיק רווח מפרתו של הבעלים? אלא שווי הפרה עובר מן השואל אל הבעלים המקורי.
שורש המחלוקת:
נקודת המחלוקת היא באיזה שלב נפטר השוכר מאחריותו כלפי הבעלים:
לדעת תנא קמא: הפטור חל מיד עם מות הפרה, ואילו השבועה אינה אלא כדי להניח את דעתו של הבעלים ולפייסו. וכיוון שהשוכר נפטר לאלתר מכל אחריות, כל רווח שיגיע לידו מן השואל - שלו הוא.
לדעת רבי יוסי: כל עוד לא נשבע השוכר לבעלים שהפרה אינה ברשותו ושמתה כדרכה, עדיין הוא חייב כלפיו. לפיכך יכול הבעלים לדחות את השבועה, בין במפורש ובין במשתמע, ולומר: איני מעוניין בשבועתך. השואל חייב בתשלום, והפרה עדיין שלי היא, ואין כאן פטור מאחריותך - על כן יעבור הכסף מן השואל עד לבעלים המקורי.
להלכה: נפסק כשיטת רבי יוסי. במקרה מיוחד זה רואים את הדברים כאילו הבעלים המקורי השתמש בשוכר כמעין סוכן ומתווך, כשליח להשאיל את הפרה לשואל ברשות מפורשת - ולפיכך על השואל לשלם את הכסף ישירות לבעלים המקורי.