בבא מציעא, פרק י', משנה ב'. ציורה של משנה זו דומה לכאורה למשנה הקודמת: אף כאן מדובר במבנה מגורים דו-קומתי שאירעה בו התמוטטות. אולם הדמיון מטעה, ולמעשה קיים כאן הבדל גדול.
פתיחת המשנה ונוסחה:
המשנה נפתחת באותן מילים: "הבית והעלייה של שניים" - מבנה דו-קומתי הכולל את קומת הקרקע ואת הקומה העליונה, השייך לכאורה לשני אנשים. אך האמת היא שלבניין זה בעלים אחד בלבד, ורש"י אף משנה את הגירסה ומשמיט את המילים "של שניים".
המדובר בבעל בית הגר בקומה התחתונה, ובשוכר הגר בקומה העליונה. "נפחתה העלייה" - הקומה העליונה קרסה פנימה. הגג נותר שלם, אך השכבה האמצעית - זו שהדייר שלמעלה קורא לה רצפה והדייר שלמטה קורא לה תקרה - קרסה. משנפחת שטח של ארבעה על ארבעה טפחים, רשאי הדייר שבקומה העליונה לטעון שאין המקום ראוי עוד למגורים.
ומה הדין כאשר "אין בעל הבית רוצה לתקן" - בעל הבניין, הגר בקומה התחתונה, מסרב לתקן את הרצפה עבור הדייר שמעליו, ונמצא הלה בלא מקום מגורים? קובעת המשנה: "הרי בעל העלייה יורד ודר למטה עד שיתקן לו את העלייה". הזכות בידי הדייר העליון לרדת ולהשתלט על המקום שלמטה, עד שבעל הבית יתקן את הקומה העליונה.
רקע: אחריות המשכיר בבית שנפל:
בסוף הפרק השמיני (משניות ח'-ט') נידונה השאלה מה דינו של המשכיר בית לחברו והבית נפל, והתשובה שם תלויה בנוסח ההתחייבות:
אם התחייב המשכיר לספק את הבית המסוים הזה - הרי הבית אינו זמין עוד, אך אלו נסיבות שאינן בשליטתו ואין הוא חייב לתקנו. אמנם אינו יכול לגבות שכירות, אך חובת התיקון אינה מוטלת עליו.
אם התחייב לספק לו בית, כלומר מקום מגורים סתם - חייב הוא להעמיד לו מקום לגור בו, ואם נפל הבית עליו להעבירו למקום אחר או לתקן את אותו בית.
משנתנו עוסקת במקרה שאינו נמנה על שני אלו, שהרי הם כבר נידונו שם. המקרה שלפנינו הוא שההסכם קבע כי הדייר שבקומה העליונה מקבל בית הבנוי דווקא מעל הקומה התחתונה. משמעות הדבר, על פי דקדוקי הלשון כפי שהובנו בזמן המשנה, היא שהקומה התחתונה משועבדת כביכול לקומה העליונה: אם אין הדייר יכול לגור למעלה, רשאי הוא לרדת ולגור למטה. זהו אפוא מקרה מוגבל וייחודי.
מחלוקת רבי יוסי וחכמים בהיקף התיקון:
המשנה ממשיכה: "רבי יוסי אומר: התחתון נותן את התקרה והעליון נותן את המעזיבה". רבי יוסי חולק בשאלה מה בדיוק מוטל על הדייר שלמטה לתקן:
שיטת רבי יוסי: על התחתון לתקן את התקרה בלבד, כלומר את קורות העץ המהוות את התקרה שלו. אך המעזיבה - הטיח היוצר רצפה חלקה - היא באחריות הדייר שבקומה העליונה. לדעתו הטיח שיוצר את הריצוף הוא עניין קוסמטי בלבד, וכל עוד הרצפה מתפקדת ויציבה לעמידה, אין חספוסה בעייתו של הדייר שלמטה.
שיטת חכמים, וכן ההלכה: המעזיבה אף היא חלק מן המבנה ומן המחזיק את הבניין יחדיו, ואי אפשר ברצפה בלא הטיח המחליק אותה. אין זה עניין קוסמטי אלא מבני, ולפיכך רשאי הדייר העליון לתבוע מן הדייר התחתון לא רק את התקרה - קורות העץ וכיוצא בהן - אלא גם את המעזיבה, הטיח המחליק אותה.
אין הלכה כרבי יוסי, אלא כדעת החכמים, שאף שאינה מפורשת כאן במשנה ניתן להסיקה מתוכה.
לסיכום: במשנה זו עסקנו במבנה דו-קומתי בבעלות אחת, שבו נפחתה העלייה ובעל הבית מסרב לתקנה - ואז יורד בעל העלייה ודר למטה עד שתתוקן. עמדנו על הרקע שבפרק ח' בדבר אחריות המשכיר בבית שנפל, ועל ייחודו של מקרה זה שבו התחתונה משועבדת לעלייה. כמו כן למדנו את מחלוקת רבי יוסי וחכמים בשאלה אם המעזיבה היא עניין קוסמטי או מבני, ונפסקה הלכה כחכמים שאף היא מוטלת על התחתון.