אנו פותחים כעת בפרק העשירי של מסכת בבא מציעא, ובו נושא חדש לחלוטין. פרק זה, יחד עם שני הפרקים הראשונים של בבא בתרא, עוסק בהלכות שכנים - דיני המקרקעין החלים על שכנים שחלקות הקרקע שלהם או בתי המגורים שלהם סמוכים זה לזה.
החלוקה נראית תמוהה, וטעמה נעוץ בכך שבמקורה הייתה בבא מציעא חלק ממסכת אחת גדולה - מסכת נזיקין, שמנתה שלושים פרקים. המסכת חולקה באופן שרירותי למדי לשלוש יחידות בנות עשרה פרקים כל אחת, ומשמעות המילה 'בבא' היא שער:
בבא קמא - השליש הראשון, השער הראשון.
בבא מציעא - השליש האמצעי, השער האמצעי.
בבא בתרא - השליש האחרון, השער האחרון.
לו הייתה החלוקה נעשית לפי סדר העניינים, לא היה פרק זה נפרד משני הפרקים הפותחים את בבא בתרא, אלא שכך נקבע מקומו לפנינו.
המקרה הנדון במשנה:
המקרה שלפנינו, וכך אף בשלוש המשניות הבאות, עוסק במבנה בן שתי קומות שבו מתגוררים דיירים שונים, ובמשנה א' ובמשנה ג' מדובר בשני בעלים נפרדים לשתי הקומות: האחד מתגורר בקומת הקרקע, הקרויה "הבית", והשני בקומה שמעליה, הקרויה "העלייה" - ואין הכוונה לעליית גג, אלא לדירה שבקומה השנייה.
השאלה הנדונה היא מה הדין כאשר המבנה כולו קרס, ושני הבעלים מבקשים לבנות מחדש את בתיהם. עליהם לחלק ביניהם את ההריסות והשברים - העצים והלבנים הראויים עדיין לשימוש. יסוד דברי המשנה הוא שהחלוקה תיעשה באופן ההוגן ביותר האפשרי.
לשון המשנה:
"הבית והעלייה של שנים שנפלו" - מבנה בן שתי קומות שקומתו התחתונה וקומתו העליונה שייכות לשני אנשים שונים, והוא קרס.
"שניהם חולקין" - החלוקה נעשית בשווה ובאופן יחסי.
"בעצים ובאבנים ובעפר" - העצים, האבנים או הלבנים, והעפר, שהוא חומר הטיח שבין שתי הקומות.
חלוקה שווה מניחה שתי הנחות: שלשני הצדדים היה שטח זהה, וזה מסתבר שכן קומה אחת בנויה על גבי חברתה, ושגובה הקירות של שניהם היה שווה. אם קירותיה של דירה אחת היו גבוהים בהרבה מקירות חברתה, ברי שמלכתחילה היו שייכות לה לבנים רבות יותר, ויש לערוך את החשבון ולחלק את הלבנים באופן יחסי והוגן.
מכאן שרבים לומדים כי חידושה של המשנה הוא זה: אף שניתן היה לחשוב שהחומרים שבתחתית המפולת שייכים לדייר התחתון והחומרים שמעליהם לדייר העליון, אין הדבר כן - נוטלים את כלל ההריסות ומחלקים אותן בשווה ובאופן יחסי בין שניהם.
"ורואין אלו אבנים ראויות להשתבר":
כל האמור אמור בהנחה שאין בידינו טעם מבורר לייחס פריט מסוים לאחד הצדדים. אולם כאשר קיים טעם כזה, הדין שונה, ולפיכך שוקלים מיהו הצד שמסתבר כי האבנים השבורות שלו הן, לעומת האבנים השלמות:
נפל הבית על עצמו: מסתבר שהאבנים התחתונות נשברו והעליונות נפלו עליהן, ולפיכך האבנים השבורות שלמטה שייכות לדייר התחתון, והאבנים השלמות שלמעלה לדייר העליון.
נפל המבנה על צדו: מסתבר שהקומה העליונה נטתה ראשונה ואבניה התרסקו תחילה, וכל השאר נפל עליהן לאחר מכן, ולפיכך מייחסים את האבנים השבורות לדירה העליונה.
יש היגיון בסברה זו, ומחלקים את האבנים על פיה. אך במקום שאין בו סברה כזו, חוזרים לחלוקה שווה בשווה.
"אם היה אחד מהן מכיר מקצת אבניו":
אם אחד הצדדים מזהה חלק מן האבנים כשלו - למשל שיש עליהן חותמת, מסגרת, צורה או צבע מסוימים - נוטל הוא את אותן אבנים, "ועולות לו מן החשבון", כלומר נמנות לו במניין חלקו. למשל, אם ישנן מאה אבנים לחלוקה בין השניים, וכל אחד אמור לקבל חמישים, וטוען אחד מהם כי עשר אבנים הן ודאי שלו משום שסימנן בראשי תיבותיו - נוטל הוא את אותן עשר ומקבל עוד ארבעים. נמצא שכל אחד מקבל את החמישים המגיעים לו, אלא שהוא מקבל דווקא את האבנים שביכולתו לזהותן כשלו.
טענת ברי מול טענת שמא:
כלל יסודי הוא שאין אדם נוטל דבר רק משום שהוא טוען שהוא שלו. במקום שהאחד טוען טענת "ברי", שהדבר שלו בוודאות, והשני טוען "שמא", שאינו יודע אם חברו צודק או טועה, אין בכך די כדי להתיר לו ליטול. לפיכך מדובר בהכרח במקרה שבו הצד השני מודה בחלק מן התביעה: הוא אומר, אכן עשר לבנים נושאות את ראשי התיבות שלך ומודה אני שהן שלך, אך ביחס לעשר הלבנים הנוספות שאתה תובע מכוח זכירת צורתן או צבען - איני יודע.
נמצא שלפנינו דין "מודה במקצת": דייר העלייה תובע עשרים לבנים שהוא מזהה, על עשר מהן מודה דייר הבית, ועל עשר הנותרות הוא כופר או אינו יודע. הדין הוא שהמודה במקצת חייב להישבע על החלק שכפר בו. וכיוון שדייר הבית אינו יכול להישבע שעשר הלבנים הנותרות אינן שייכות לחברו, שהרי אינו יודע, הרי הוא מחויב שבועה ואינו יכול להישבע - וכלל בידינו שכל המחויב שבועה ואינו יכול להישבע, חברו זוכה במלוא תביעתו.
זהו אפוא המצב שבו עוסקת המשנה. מובן שאין מדובר במקרה ששני הצדדים מסכימים בו ביחס ללבנה מסוימת, שהרי דבר זה פשוט מאליו, ואין צורך בהוראה מיוחדת שתלמדנו כי כאשר השניים מסכימים - יחלקו על פי הסכמתם.
לסיכום: בפתיחת הפרק העשירי עמדנו על מקומו בהלכות שכנים ועל חלוקת מסכת נזיקין לשלוש הבבות. למדנו את דין הבית והעלייה שנפלו: חלוקת העצים, האבנים והעפר בשווה ובאופן יחסי, תוך התחשבות בשטח ובגובה הקירות; את הכלל "ורואין אלו אבנים ראויות להשתבר" - ייחוס האבנים השבורות לפי אופן הנפילה; ואת דין המכיר מקצת אבניו, העולות לו מן החשבון, על יסוד דיני מודה במקצת ומחויב שבועה שאינו יכול להישבע.