בשעה טובה אנו פותחים את מסכת בבא מציעא, פרק א' משנה א' - המשנה המפורסמת של "שניים אוחזין בטלית": שני אנשים האוחזים בטלית אחת ורבים על הזכייה בה. הפרק כולו יעסוק בשאלה מי זוכה במה ומתי.
כלל היסוד בדיני ממונות:
כלל הזהב בכל הנוגע לזכייה בחפץ הוא שהמוחזק - זה שהחפץ מצוי בידו כעת - זוכה בו, אלא אם כן "המוציא מחברו עליו הראיה": נטל ההוכחה מוטל על המבקש להוציא את החפץ מיד המוחזק, ועליו להראות שהחפץ שייך דווקא למי שאינו מוחזק בו כעת. הראיה המקובלת שעל המוציא להביא היא שני עדים המאשרים שהחפץ אכן שלו.
המקרה שבמשנה:
במשנתנו מדובר במצב שבו אין מוחזק כלל: אף אחד מהשניים אינו אוחז בחלק ממשי ומשמעותי של הטלית, אלא כל אחד תופס בחוטים שבקצה בלבד. אילו היה כל אחד מהם מחזיק בחתיכת בד ממש, היה שומר לעצמו את החתיכה שבידו, והמשנה הייתה דנה רק כיצד לחלק את הבד שבין שתי החתיכות - החלק שאיש אינו מוחזק בו.
"שניים אוחזין בטלית, זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה" - שני אנשים אוחזים בטלית אחת, כל אחד בקצה שכנגדו, וכל אחד טוען: אני הוא שמצאתי אותה, כלומר אני הוא שהגבהתי אותה ראשון. ראייה בלבד אינה מועילה, אך הגבהה קונה, ומשום כך טוען כל אחד מהם שכל הטלית שייכת לו.
מובן שמדובר במקרה שאין בו חיוב השבת אבידה. בדרך כלל, המוצא אבידה חייב להשיבה לבעליה, אך כאן אין חובת השבה מסיבה כלשהי: אין בה סימן, או שמדובר בעיר שרובה גויים וכיוצא בזה. השאלה היא, אם כן, כיצד פוסקים.
החלק השני של המשנה - מקרה נפרד:
"זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי" - לכאורה נראה כהמשך ישיר של המקרה הראשון, אך ההבנה הנכונה היא שאין זה מקרה אחד של "מצאתיה והיא כולה שלי", אלא מקרה שונה לחלוטין: כאן אין הם טוענים שמצאו את החפץ, אלא כל אחד טוען שקנה אותו כדין. מדובר במעין סיטואציה של שוק: הטלית מוצעת למכירה, היא האחרונה שנותרה, שניהם נאבקים עליה ושניהם דוחפים כסף לידיו של הסוחר. הסוחר התכוון למכור לאחד מהם, אך אינו זוכר למי - היו שם שתי ידיים וכסף שהושט אליו. כעת שניהם אוחזים בה, כל אחד סבור שהיא שלו וטוען שהוא זה שקנה אותה בהסכמת הסוחר, ולכן כל אחד אומר שכולה שלו.
ראוי לשים לב שבשני המקרים ייתכן שאיש מהם אינו משקר: אמנם ייתכן שאחד מהם אכן הגביה ראשון, אך ייתכן ששניהם הגביהו יחד בדיוק באותו רגע, וכל אחד סבור באמת ובתמים שהיא כולה שלו - ושניהם טועים. וכן הדבר ביחס לקניית החפץ.
דין המשנה ומהות השבועה:
המשנה קובעת שבשני המקרים - בטלית שנמצאה ובטלית שנקנתה - יישבע כל אחד מהשניים שאין לו בה פחות מחציה, ואז יחלקו את הטלית שווה בשווה. חיוב השבועה הזה הוא דין דרבנן: מעיקר הדין היינו מחלקים ביניהם בלאו הכי, אלא שחכמים אמרו שבלא הרתעה יבואו רמאים ויתפסו בטליתות שאחרים מחזיקים בהן, יביאום לבית דין ויזכו במחצית ממה שאינו שלהם. כדי להרתיע ממעשה שהוא גזל לאמיתו, מחייבים אותם להישבע בטרם נותנים להם ליטול מחצית.
ואם תשאל, כשאלת הגמרא: אם ממילא אנו חוששים שהאדם גנב, מה תועיל שבועתו? התשובה היא שמן השבועה מפחדים בני אדם יותר מאשר מנטילת ממון חברם. גם מי שחשוד על הממון, ומזלזל בכספם של אחרים, אינו מזלזל באותה קלות בשבועת שקר.
מקרה שבו אחד מהם ודאי משקר:
מה הדין כאשר כל אחד מהם טוען שהוא ארג את הטלית הזו, שאז ברור שאחד מהם משקר?
שיטת התוספות: פשוט שאותו הדין נוהג. שניהם חלוקים, בית דין אינו יודע עם מי הצדק, שניהם טוענים שהטלית כולה שלהם משום שהם הכינוה, ואיש מהם אינו מוחזק בכלום - ולפיכך יחלקו בשבועה, שהיא שבועה מדרבנן.
שיטת רש"י: אין להתחשב במצב שבו האחד רמאי גמור ולתת לרמאי מחצית הטלית. לדעתו הטלית תונח בבית הדין ב'יהא מונח' עד שיבוא אליהו הנביא ויורה למי היא שייכת. עד אז לא תינתן לאיש מהם, שכן אין בית הדין נכון לגזול בידיו את מחציתה של הטלית מבעליה.
יש היגיון בדבר: אמנם אין זה הוגן כלפי הבעלים האמיתי, המפסיד כעת את הטלית כולה בשל טענת השקר של חברו, אך ברור שאם הדין הוא שהטוען טענת שקר כזו לא יקבל מאומה - שוב לא יעשה זאת.
כאשר הסוחר מעיד לטובת אחד הצדדים:
במקרה של הקנייה, מה הדין אם הסוחר אומר שמכר את הטלית לראובן? כיוון ששני הצדדים תולים את טענתם בסוחר, הרי הסוחר עצמו אינו אלא עד אחד, ואילו להוצאת ממון נדרשת ראיה גמורה של שני עדים; עד אחד אינו אלא חצי ראיה. אלא שהכלל הוא שעד אחד המסייע לטענה מחייב את הצד שכנגד בשבועה מדאורייתא - אחד המקרים שבהם חייב אדם שבועה מן התורה הוא כשיש נגדו עד אחד. נמצא שראובן ושמעון רבים על הטלית, הסוחר מעיד שהיא של ראובן, ושמעון מתחייב כעת בשבועה דאורייתא גמורה על כל חומרתה.
ומה בדבר ראובן עצמו - האם עליו להישבע את השבועה מדרבנן שחייבה משנתנו? מדברי התוספות והרא"ש נראה שלא: משיש לו סיוע של עד אחד, נפטר הוא מן הסברה המחייבת אותו בשבועה זו. אולם מלשון הרמב"ם משמע שאף על פי כן יתחייב.
"זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי":
המשנה ממשיכה ודנה במקרה שבו האחד טוען "כולה שלי" - אני מצאתיה והגבהתיה ראשון - ואילו חברו טוען "חציה שלי": מצאנוה והגבהנוה יחד, ולפיכך היא של שנינו ויש לחלקה. כאן חל אותו כלל עקרוני שבחלק הראשון: על החלק השנוי במחלוקת נשבעים שאין להם בו פחות מחציו, ואותו מחלקים בשווה.
ולכן קובעת המשנה: "האומר כולה שלי - ישבע שאין לו בה פחות משלושה חלקים, והאומר חציה שלי - ישבע שאין לו בה פחות מרביע, זה נוטל שלושה חלקים וזה נוטל רביע". הטוען שכולה שלו נשבע שאין לו בה פחות משלושה רבעים, והטוען שחציה שלו נשבע שאין לו בה פחות מרביע, ובסופו של דבר נוטל הראשון שלושה רבעים והשני רבע.
וטעם החלוקה: כיוון שהשני טוען "חציה שלי", הרי הוא מודה שמחצית הטלית שייכת לראשון. על מחצית זו אין מחלוקת כלל, והראשון נוטלה. נותרה המחצית השנייה, שעליה טוען כל אחד מהם שכולה שלו - ואותה הם חולקים בשבועה בשווה. נמצא שהראשון נוטל שלושה רבעים והשני רבע.
נוסח השבועה:
הגמרא מבארת שבמקרה ששניהם טוענים "כולה שלי", נוסח השבועה כולל שני חלקים: "שבועה שיש לי בה" - שיש לי חלק בטלית זו, "ואין לי בה פחות מחציה" - שחלקי בה אינו פחות ממחצית. אף שהמשנה הזכירה רק את החלק השני, חששו חכמים שינסה אדם לשחק במשחק מילים: בהישבעו "אין לי בה פחות מחציה" יכוון בלבו שאכן אין לו בה חלק הפחות ממחצית, משום שאין לו בה חלק כלל. מפני התחכמות זו תיקנו שבועה בת שני שלבים: שיש לי בה חלק, ושאין חלקי בה פחות ממחצית.
כך גם בחלק השני של המשנה: האחד אומר שיש לו חלק בה ושאינו פחות משלושה רבעים, וחברו אומר שיש לו חלק בה ושאינו פחות מרביע, ועל פי זה נעשית החלוקה.
ואם תשאל: מדוע נזקק הראשון להישבע על שלושה רבעים, והרי על המחצית כבר הודה לו חברו? שיישבע על הרביע השנוי במחלוקת בלבד, וכן חברו, ומכוח זה יחלקו לשלושה רבעים ורביע. התשובה היא שיש לחשוש למשחק מילים דומה: הנשבע על רביע יכוון בדעתו לאותו רביע ששייך לו בלאו הכי, ולא לרביע שבאמת אין לו בו אלא מחצית, שהרי לאמיתו של דבר מצאוה יחדיו. לפיכך מחייבים אותו להישבע על שלושה הרבעים כולם, כדי שיעמוד מאחורי שבועתו.
ואם תשאל בשני המקרים: מדוע איננו משביעים אותם על מלוא טענתם? במקרה הפשוט, שראובן טוען שכולה שלו ושמעון טוען שכולה שלו - שיישבע כל אחד כפי טענתו, שכולה שלו. התשובה היא שאז ייראה בית הדין כמי שאינו נוהג כשורה: אנשים נשבעים שכולה שלהם, ואין נותנים להם את מה שנשבעו עליו. לפיכך משביעים אותם שאין להם בה פחות ממחצית, ואז נותנים לכל אחד מחצית שלמה, כך שהניתן בפועל תואם את לשון השבועה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין "שניים אוחזין בטלית" בשני מקרים - טלית שנמצאה וטלית שנקנתה - שבשניהם נשבע כל אחד שאין לו בה פחות ממחציתה והם חולקים בשווה, כאשר השבועה היא תקנת חכמים שנועדה להרתיע רמאים. עמדנו על מחלוקת התוספות ורש"י במקרה שבו אחד מהם ודאי משקר, על דין עד אחד המחייב שבועה דאורייתא, על החלוקה במקרה של "כולה שלי" מול "חציה שלי", ועל נוסח השבועה המדויק ועל טעמיו.