אנו פותחים כעת את הפרק השני של מסכת בבא מציעא - פרק 'אלו מציאות', העוסק במצוות השבת אבידה. פרק זה מפורסם במיוחד, שכן על פי רוב זהו המקום שבו מתחילים ילדים את לימוד הגמרא.
מקור המצווה בפסוקי התורה:
מצוות השבת אבידה מבוססת על כמה פסוקים בלבד בספר דברים. הפסוק הראשון אומר: "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך" - לא תראה את השור או את הכבש והעז של אחיך נדחים ומשוטטים, ותסתיר את עצמך מהם; אלא חובה עליך להשיבם לאחיך.
כבר בפסוק זה כלולים שני מרכיבי המצווה:
מצוות לא תעשה - "והתעלמת": אסור לראות את האבידה ולהעמיד פנים כמי שלא ראה, לעצום עיניים ולהפנות את המבט.
מצוות עשה - "השב תשיבם לאחיך": חובה להשיב את האבידה לבעליה, לאדם שאיבד אותה.
הפסוקים ממשיכים: "ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו, ואספתו אל תוך ביתך, והיה עמך עד דרוש אחיך אותו והשבותו לו" - אם הבעלים אינו מצוי בסביבה, או שאין המוצא יודע כלל של מי האבידה, יאסוף אותה אל תוך ביתו וישמרנה עד שיבוא הבעלים לדרוש אותה, ואז ישיבנה לו.
על כך מדייקת הגמרא: פשיטא שאין המוצא יכול להשיב את האבידה עד שיבוא הבעלים ויתבע אותה, ומה אפוא מוסיפה ה'דרישה'? אלא שהדרישה היא מצדו של המוצא: עליו לדרוש ולחקור את התובע, לבקש ממנו לזהות את החפץ ולאמת שאכן שלו הוא. מכאן ראשיתה של סוגיית ה'סימנים' - מתן סימני היכר כדי לאמת את בעלותו של הטוען שאיבד.
הפסוק השלישי מוסיף: "וכן תעשה לחמורו, וכן תעשה לשמלתו, וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה, לא תוכל להתעלם" - כך תעשה לחמורו, לבגדו ולכל אבידה של אחיך; אינך רשאי להעמיד פנים שלא ראית ולהתחמק, אלא חובה עליך לטפל בדבר.
ראוי לשים לב לריבויים שבפסוק: לא זו בלבד שהחמור והשמלה נראים מיותרים, אלא משאמר הכתוב "כל אבדת אחיך" - נמצא שאף אזכורם של השור והשה בפסוקים הקודמים מיותר. מכאן שלכל אחד מן המקרים הנוספים הללו נדרשת דרשה מיוחדת, המלמדת מדוע היה צורך לכללו.
נמצא, אפוא, שהמוצא חפץ של יהודי אחר חייב להשיבו, ואם אינו עושה כן הרי הוא עובר גם על מצוות עשה וגם על מצוות לא תעשה. יתרה מזו, אם נטל את החפץ ושמרו לעצמו, עובר הוא באיסור שלישי - איסור גזל, שהרי לקח דבר שאינו שלו.
יסוד הפרק - יאוש והפקר:
כל עוד הבעלים מחזיק בבעלותו על החפץ, חובה להשיבו לו. אך אם איבד את התקווה למצאו - הוא מה שנקרא 'יאוש' - הרי זה שווה ערך מבחינה הלכתית להפקרת החפץ, ומעתה החפץ הפקר, והמוצא אותו רשאי לזכות בו לעצמו.
השאלה היא, אפוא: מצאתי דבר - האם רשאי אני להשאירו ברשותי? התשובה תלויה בשאלה אם עדיין יש לחפץ בעלים, וזו נקבעת לפי השאלה אם הבעלים התייאש מלמצאו והפקירו. וכן ישנם מקרים שבהם ברור שהפקיר מדעת - 'אבידה מדעת' - שוויתר על החפץ והשליכו בכוונה, ואף בהם רשאי המוצא לזכות בו.
תפקידו של הסימן:
כיצד ניתן לדעת אם הבעלים התייאש והפקיר? ההנחה היא שאם יש בחפץ סימן, מאפיין מזהה שיאפשר למאבד להעביר שמועה ברחבי העיר - "אבד לי כך וכך, ראיתם? יש בו סימן זה וזה" - הרי שלא יתייאש במהרה. ממילא על המוצא להניח שהמאבד עדיין עתיד לדרוש את חפצו, ואין הוא רשאי לשמרו לעצמו, אלא מוטלת עליו מצוות השבת אבידה.
לעומת זאת, אם אין בחפץ סימן, אין שום דרך שהמאבד יקבלנו בחזרה, ולפיכך הוא מתייאש מיד, החפץ נעשה הפקר, והמוצא זוכה בו לעצמו.
וכן אם המוצא יודע בוודאות שהמאבד התייאש: כגון העומד בקצה הסירה ורואה את חברו מפיל את ארנקו למים ומכריז, "להתראות, ארנק, שוב לא אראה אותך" - הרי התייאש והפקיר את בעלותו, ורשאי המוצא לצלול, להעלות את הארנק ולשמרו לעצמו, אף שהוא יודע היטב מיהו המאבד, שכן ויתר על בעלותו ואין מצווה להשיב לו. אך כל עוד אין ידוע אם התייאש, חובה להניח שלא התייאש, ולהשיב לו את החפץ או לחפש אחריו, לקיום מצוות השבת אבידה.
יאוש שלא מדעת:
נושא מרכזי אחד, שיש לכנותו 'לומדות', עולה ממש בתחילת הפרק ושזור בו לכל אורכו: מה הדין באדם שוודאי היה מתייאש ברגע שהיה נודע לו על אבידתו, אלא שעדיין אין הוא יודע שאיבד? האם החפץ נחשב מופקר או לא? זהו 'יאוש שלא מדעת' - אדם שכבר אבד ממנו החפץ, אך טרם נודע לו על כך.
שני צדדים לדבר:
אם 'יאוש שלא מדעת הוי יאוש' - מי שוודאי יתייאש משיוודע לו, הרי זה כאילו כבר התייאש ואיבד תקווה, והמוצא רשאי לזכות בחפץ.
אם 'יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש' - אין הדבר נחשב, ועד שיידע בוודאות שאיבד לא היה בכוחו להתייאש, ולפיכך החפץ עדיין שלו, והמוצא חייב להשיבו. וכיוון שבנסיבות רגילות לעולם אין המוצא יודע אם נודע לבעלים על האבידה, יהיה עליו להניח שלא התייאש, וממילא חלה עליו חובת ההשבה.
מחלוקת זו היא מחלוקת רבא ואביי: רבא סובר שהוי יאוש, כלומר אם אבד החפץ - אף שהבעלים טרם ידע - רשאי המוצא לזכות בו, ובלבד שמדובר בדבר שהמאבד יתייאש ממנו משיוודע לו. ואביי אומר שלא הוי יאוש, ואין די בכך עד שיידע בפועל שאיבד, ולפיכך אין המוצא רשאי לשמרו לעצמו.
ההלכה בכל התורה כולה היא כרבא ולא כאביי, אלא שישנם שישה יוצאי דופן - הידועים בסימן יע"ל קג"ם - וזה אחד מהם, ובהם ההלכה כאביי. לפיכך, חפץ שאבד ובעליו טרם יודע על כך, אף שוודאי יתייאש כשיתגלה לו - כל עוד לא התייאש בפועל אין המוצא רשאי לזכות בו. ואם נטלו, הרי הוא של הבעלים ועליו להשיבו; ואפילו אם לאחר מכן נודע לבעלים והתייאש, כיוון שנטלו בעוד החפץ ברשות בעליו - חייב להשיבו. זהו הדין להלכה.
המשנה הראשונה:
לאור זאת נפתח במשנה הראשונה: "אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז" - אילו מן הדברים הנמצאים רשאי המוצא לשמור לעצמו, ועל אילו מהם חובה להכריז ולהודיע שמצאם, כדי לחפש אחר הבעלים ולקיים מצוות השבת אבידה. משנתנו עוסקת בסוגי הדברים שמותר לשמרם, ואילו משנה ב' תעסוק בדברים שחובה להכריז עליהם כדי למצוא את בעליהם האמיתיים.
"מצא פירות מפוזרין" - היותם מפוזרים מלמד שנפלו מאדם ולא הונחו שם בכוונה. וכיוון שנפלו ואינו יודע על כך, לא יחזור ליטלם. ועוד, פירות הם תוצרת חקלאית, וכל החיטים או התפוחים נראים דומים זה לזה, ואין בהם סימן, ולפיכך לא יוכל המאבד לקבלם בחזרה, והמוצא זוכה בהם.
"מעות מפוזרות" - הוא הדין במטבעות מפוזרים: אין אדם מניחם כך, אלא נפלו ואבדו ממנו, והמוצא זוכה בהם.
כאן יש להקשות: הרי אמרנו שההלכה כאביי - ומניין לו לאביי שהאדם כבר יודע שאיבד את כספו? שמא נפל ממנו וטרם נודע לו, וכיצד רשאי המוצא ליטלו? על כן, בכל אחד מן המקרים הללו יצטרך אביי לומר שיש טעם שבגללו ניתן להניח בוודאות שהמאבד כבר יודע על אבידתו וכבר התייאש.
במקרה שלפנינו, שהוא המקרה הקלאסי בעניין מעות, משיב אביי: אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה כדי לוודא כמה כסף מצוי בו, ולפיכך אם נפל הכסף - יגלה זאת במהירות. ניתן אפוא להניח שכבר גילה שאיבד את כספו, וכיוון שנפל במקום שאינו ידוע לו ומדובר במעות מפוזרות שאין בהן סימן, ודאי אין לו ציפייה לקבלן בחזרה, והמוצא זוכה בהן. כיוצא בזה יידרש לומר בכל מקרי המשנה שלנו, לפי אביי וכן להלכה: מדובר בדברים שהם בעלי ערך והאדם בודק אותם תדיר, או שהם כבדים מאוד ובשעה שנופלים מרגיש בכך מיד.
"כריכות ברשות הרבים" - אלומות קטנות, כגון חבילות חיטה, המונחות ברשות הרבים. הברטנורא כותב: "ואפילו היה בהן סימן" - אף אם יש בהן מאפיין מזהה, אין די בכך, והמוצא זוכה. הטעם: כיוון שנפלו ברשות הרבים, סבור המאבד שאף אם הניחן במקום ידוע כבר הוזזו משם ואין לו מקום מזהה, ואף הסימן שקשר בהן נשמט ונתפזר מחמת התנועה שברשות הרבים, ולפיכך מתייאש. (בנקודה זו נחלקו רבא ורבה, אך כך ביאר הברטנורא, ובזה נאחז לעת עתה.)
"עיגולי דבילה" - בתקופת המשנה והתלמוד כך אחסנו תאנים, ולעיתים ניתן לראות זאת אף בימינו: מייבשים את התאנים ודוחסים אותן לתוך תבנית סטנדרטית, כמין לבנה של תאנים מיובשות, וחותכים ממנה חתיכות בסכין. כיוון שהצורה והגודל אחידים, והעיגול נראה ככל עיגול דבילה אחר, מניח המאבד שלא יקבלנו בחזרה, שכן אין בו סימן.
"ככר של נחתום" - הוא הדין בלחם הבא מן המאפייה: כיוון שכל ככרות הנחתום נראות זהות, אין סיבה להניח שהמאבד ימצאנה שוב, שהרי אין בה סימן.
"מחרוזות של דגים" - דגים המושחלים בחבל. ההנחה היא שהדגים מושחלים בצורה סטנדרטית, בכמות הרגילה הנהוגה אצל הכול, ואין בהם סימני היכר. וכיוון שזו הדרך השגרתית ואין במחרוזת דבר ייחודי או יוצא דופן, אין כאן סימן.
"חתיכות של בשר" - ההלכה מניחה שאין באופן החיתוך משמעות מזהה, ואלו חתיכות בשר בעלמא בלא כל מאפיין מזהה. לפיכך הדבר אבוד מבעליו, והמוצא רשאי לשמרו.
"גיזי צמר הבאות ממדינתן" - צמר שנגזז מן הכבשים בדרך הרגילה הנהוגה באותו זמן ומקום. כיוון שנעשה כדרך השגרה ואין בו דבר יוצא דופן, אין בו סימן.
"אניצי פשתן" - חבילות של גבעולי פשתן שטרם נטוו. אף כאן, דבר רגיל הנעשה בדרך רגילה, ואין בו סימן.
"ולשונות של ארגמן" - צמר שנסרק והפך לחתיכת צמר ארוכה ודקה, מעט חסרת צורה, והיא קרויה 'לשון' על שם צורתה. אף שצמר זה נצבע בארגמן, שהוא צבע סגול יקר מאוד, זוהי צורתו הסטנדרטית של צמר שאינו מעובד, ולשונות ארגמן רבות נראות זו כזו ומצויות בשפע - ולפיכך אין בכך סימן.
בכל אלו קובעת המשנה "הרי אלו שלו" - המוצא זוכה בהם לעצמו, שהמאבד מתייאש מיד משנודע לו על האבידה. וכל זה "דברי רבי מאיר", וכן הדין להלכה.
שיטת רבי יהודה - "כל שיש בו שינוי":
רבי יהודה חולק על נקודה זו ואומר: "כל שיש בו שינוי חייב להכריז" - אם יש דבר חריג באחד מן הדברים שנמנו, חובה להכריז עליו. וכלשון המשנה: "כיצד? מצא עיגול ובתוכו חרס, ככר ובתוכו מעות" - מצא עיגול דבילה ובתוכו שבר חרס, או ככר לחם רגילה של נחתום ובתוכה מטבע. הנקודה היא שזהו הככר היחיד בעיר שיש בו מטבע, וזהו עיגול הדבילה היחיד שיש בו חרס, והרי זה סימן.
אלא שרבי מאיר החולק סובר, שמן הסתם לא ידע המאבד שיש מטבע בתוך הככר או חרס בתוך עיגול הדבילה, שאלמלא כן לא היה מניחם שם. וכיוון שהדבר אירע בטעות ואין הוא יודע על כך, אף שהיה בכך סימן אילו ידע, אין ביכולתו למסרו כסימן, ולפיכך רשאי המוצא לשמרו לעצמו. ורבי יהודה סובר שאף שאירע הדבר בטעות, יש להניח שמא ידע ויוכל לתבוע בסימן, ולפיכך חייב להכריז ואינו רשאי לשמור לעצמו.
מחלוקת זו שבין רבי מאיר לרבי יהודה נמשכת עד להלכה למעשה: השולחן ערוך פוסק שאינו רשאי לשמור אלא חייב להכריז - כרבי יהודה; ואילו הרמ"א מקל ומתיר לשמור - כרבי מאיר.
"כלי אנפוריא" - רבי שמעון בן אלעזר:
בחלקה האחרון של המשנה נאמר: "רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל כלי אנפוריא אינו חייב להכריז" - כל כלי חדש שמעולם לא נעשה בו שימוש, אין חובה להכריז עליו.
להבנת הדברים יש להקדים רקע. רוב הכלים יש בהם סימן, שכן על פי רוב נעשים הם בעבודת יד ומשמשים בשימוש: נשבר בהם פרט, נדבק בהם כתם, אדם כותב עליהם את שמו; ואף בצאתם מתחת ידי האומן אינם זהים לגמרי זה לזה, ולפיכך מזהה אדם את שלו. אף שכולם נראים דומים פחות או יותר, אין הם זהים בדיוק, והבעלים מכיר את חפצו.
מכאן שני דינים נפרדים:
דין הסימן: חפץ שאין בו סימן היכר שהמאבד יכול לנקוב בו במפורש - אין הוא יכול לתבעו בחזרה.
דין טביעות עין: מי שהגיע לדרגה מסוימת של תלמיד חכם, נאמן לזהות את חפציו. אף שאין ביכולתנו לומר מראש כיצד בדיוק הוא מזהה את החפץ ומה מייחדו, ולפיכך אין בידינו למסור את הסימן מראש, מכל מקום אם הוא אומר שיודע שהחפץ שלו - מאמינים לו. ומיהו בזמננו מגיע למעמד זה של נאמנות, אם בכלל, שאלה היא; אך המשנה מניחה שקיימת מציאות כזו.
הדבר דומה למאות כובעים שחורים זהים המונחים על המדף בישיבה גדולה, וכל אחד יודע איזה כובע שלו ומזהה אותו, אף שאין ביכולתו לומר במה בדיוק הוא שונה מן האחרים. ובאדם שהוא תלמיד חכם - מאמינים לו.
ואף על פי כן אומר רבי שמעון בן אלעזר: אם הדבר שמצא נראה ככלי 'אנפוריא' - ולשון זו נדרשת כהלחם המילים 'אין פוריא', שאין בו שום דבר מיוחד, דהיינו כלי חדש לגמרי - אזי אפילו היה שייך לתלמיד חכם, הרי הוא ככלי שזה עתה יצא מן הקופסה. ואף שיזהה את כובעו בעתיד, כרגע נראה הוא ככל כובע אחר, שכן טרם נעשה בו שימוש או שנראה כמי שלא נעשה בו שימוש. לפיכך, אפילו מצאו במקום שמצויים בו תלמידי חכמים, ואפילו סמוך לפתחה של ישיבה גדולה - כיצד יידע אדם שכובע זה או ספר זה שלו הוא? ולפיכך רשאי לשמרו לעצמו בלא הכרזה.
בכך חולק הוא על השיטות הסוברות שבכל מקרה, אם מצא במקום שמצויים בו תלמידי חכמים המגיעים לדרגת נאמנות זו - חייב להכריז. וההלכה כרבי שמעון בן אלעזר: בכלים חדשים לגמרי, שלכאורה אין בהם סימן כלל, זוכה המוצא בהם לעצמו, אף אם מצאם במקום שמצויים בו תלמידי חכמים בדרגה שהיו נאמנים לומר שהם מזהים את חפציהם.