אנו פותחים כעת את הפרק השביעי של מסכת בבא מציעא - פרק "השוכר את הפועלים", ולפנינו משנה א'. המשנה פותחת: "השוכר את הפועלים" - אדם השוכר פועלים לעבודתו. פועל, כפי שהוגדר קודם לכן, הוא עובד המקבל תשלום עבור זמנו, בשונה מקבלן המקבל את שכרו עבור תוצר מוגמר. במשנתנו מדובר בשכיר יום: פועל הנשכר לעבוד יום שלם ולבצע כל מלאכה שיוטל עליו. הוא עשוי לעסוק במגוון עבודות, שכן עיקר עניינו הוא תוספת של זוג ידיים עובדות בשדה או בכל מקום אחר. יסודה של המשנה הוא שכל הנוהג באותו זמן ובאותו מקום בנוגע לתמורתו של שכיר יום - הוא שיעור התמורה שהפועל רשאי לצפות לה.
"ואמר להם להשכים ולהעריב":
לאחר ששכר בעל הבית את הפועלים וקבע עמם את שכרם - למשל מאה דולר ליום - הוא מודיע להם כי מצופה מהם להקדים בואם או לאחר בצאתם, מוקדם או מאוחר מן המקובל באותו זמן ובאותו מקום. ברירת המחדל שהמשנה מניחה, בהתבסס על הפסוק בתהילים, היא שגבולותיו של יום העבודה הרגיל הם אלה:
תחילת היום: עם הזריחה יוצא הפועל מביתו והולך אל מקום עבודתו.
סוף היום: הפועל שוהה במלאכתו עד צאת הכוכבים, עד שמחשיך בחוץ.
על כך קובעת המשנה: "מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב - אינו רשאי לכופן". אם המנהג הרווח באותו זמן ומקום הוא שאין הפועלים מקדימים כל כך ואין הם מאחרים כל כך, ביחס לדרישתו של בעל הבית, אין לבעל הבית זכות לכפות עליהם להיענות לדרישה זו.
לדוגמה: סוכם עם הפועל על שכר של מאה דולר ליום. משהגיע למקום העבודה אומר לו בעל הבית: "אני משלם לך מאה דולר, בעוד שהמקובל הוא חמישים, ולפיכך אני מצפה שתישאר עד עשר בלילה". רשאי הפועל להשיב: "אין זה ההסכם. פועלים רשאים ללכת בצאת הכוכבים, ובשעה זו אני הולך". ואם יטען בעל הבית: "אם כן, מדוע סברת שאני משלם לך מאה דולר?", יוכל הפועל להשיב שסבר כי ברצונו לקבל עבודה איכותית יותר, ולכך הוסיף על השכר המקובל. ואם יסרב בעל הבית לשלם, רשאי הפועל לתובעו ולהזמינו לבית דין כדי לגבות את שכרו. כללו של דבר: הכל הולך אחר המנהג המקובל, אלא אם כן סוכמו תנאים אחרים מראש.
"מקום שנהגו לזון":
"מקום שנהגו לזון - יזון" - אם המנהג באותו זמן ומקום הוא לספק לפועל היומי מזון, חייב המעסיק לספק לו מזון.
"לספק בתרגימא - יספק" - ואם המנהג הוא להוסיף על עצם המזון גם תוספות, כגון קינוח, חייב לספקן אף הן. "תרגימא" עניינו דברים שמעבר למזון הבסיסי של לחם ומים. השולחן ערוך מביא דוגמאות כתמרים ותאנים, והכוונה לכל הנוהג באותו זמן ומקום.
"הכל כמנהג המדינה" - הכל נקבע על פי המנהג הרווח באותו מקום.
מעשה ברבי יוחנן בן מתיא:
"מעשה ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו: צא ושכור לנו פועלים" - רבי יוחנן בן מתיא ביקש מבנו שימצא פועלים יומיים שיסייעו בעבודת השדה. "הלך ופסק להם מזונות" - הבן הלך אל המקום שבו מצויים הפועלים המחפשים עבודה, וסיכם עמם שיבואו לעבוד בשדה ויקבלו מזונות, אך לא פירט איזה מזון ובאיזו כמות.
"וכשבא אצל אביו, אמר לו: בני, אפילו אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו - לא יצאת ידי חובתך עמהן" - כששב הבן וסיפר לאביו את שעשה, השיב לו האב: אפילו תערוך להם סעודה מפוארת כסעודות שערך שלמה המלך בימי מלכותו, לא יצאת ידי חובתך כלפיהם במלואה במה שהתחייבת לתת להם מזונות.
"שהם בני אברהם, יצחק ויעקב" - משום שהם בניהם של אברהם, יצחק ויעקב, זכאים הם לסעודה גדולה וטובה אף מזו של שלמה המלך. יסוד הדבר נלמד מאברהם אבינו, שסיפק מזון לשלושה אורחים ולקח עבורם שלוש פרות - כמות מופרזת בעליל ביחס למספרם. יצחק ויעקב אמנם לא סיפקו סעודות, אך הזכרתם באה ללמד שדין זה חל על בני אברהם, יצחק ויעקב דווקא, כלומר על יהודים; שאילו נאמר "בני אברהם" בלבד, היו נכללים בכך אף ישמעאלים.
זוהי שיטתו של רבי יוחנן בן מתיא: כל שלא פירש כמה, הרי ההתחייבות פתוחה, ויהודים זכאים לקבל ככל שירצו. לפיכך אמר האב לבנו: "עד שלא יתחילו במלאכה - צא ואמור להם: על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד". כל עוד לא התחילו הפועלים במלאכתם, עדיין קיימת אפשרות לשוב ולהתנות עמם, שכן ההלכה היא שמשהתחילו במלאכה שוב אין לחזור מן ההתחייבות בשום אופן; אך כל עוד לא התחילו, ניתן לחזור מהתחייבות מופרזת. על כן ילך ויאמר להם שהעסקתם מותנית בכך שיסכימו לקבל פת וקטנית בלבד - מזון בסיסי ותו לא.
רבים לומדים מכאן שכמות זו ואיכות זו של מזון פחותות הן ממנהג המדינה, והחידוש הוא שמותר להתנות על פחות מן המנהג ובלבד שהפועלים הסכימו לכך מראש. אך אם לא התנה מראש, מקבלים הם כמנהג המקום. וכאמור, כל זה במקרה שלא הגדיר מהם אותם "מזונות", ואז אין לדבר גבול.
"רבן שמעון בן גמליאל אומר" - וכן ההלכה: אין צורך לפרט מהם המזונות, שכן כאשר אדם מתחייב בלשון כללית שיספק מזון, הכל הולך אחר המנהגים הרווחים באותו זמן ובאותו מקום. אמנם קשה להקביל דין זה למציאות המעשית בזמננו ובמקומנו, אך העיקרון עומד בעינו.