אנו פותחים בלימוד הפרק החמישי במסכת בבא מציעא, הנקרא "איזהו נשך". נושאו של הפרק הוא האיסור להפיק רווח מהלוואה לחברו היהודי. איסור גביית הריבית - ריבית או נשך - נראה כעניין גדול במיוחד בעיני ה', עד כדי כך שפסוקים רבים הוקדשו לו, ולאווין רבים כלולים בעשיית מעשה כזה. משום כך ראוי לעצור לרגע ולהתבונן בשורש הדברים, שכן אין זה פשוט כלל להבין מדוע מדובר בעניין חמור כל כך.
העיקרון המוסרי שביסוד האיסור:
התורה מלמדת כאן עיקרון מוסרי, ועלינו לברר את טעמו. אדם המשאיל את רכבו לחברו ואומר לו: "אשאיל לך את הרכב, אך מאחר שאיוותר בלעדיו במשך שבוע, כשתחזירו אבקש גם מאה דולר כדמי שכירות" - הדבר נשמע הוגן לחלוטין. אך כאשר יהודי נזקק לכסף, וחברו אומר לו: "אלווה לך אלף דולר, ובלבד שתשלם לי דמי שימוש על כספי שנותר בידך - עוד מאה", באה התורה וקובעת שזהו איסור מן התורה. מה ההבדל, ומדוע?
נראה שיסוד הדבר הוא שהתורה מבקשת ללמד ערך מוסרי: על האדם להתייחס אל 'עמיתך', חברו היהודי המתנהג כיהודי כשר, כאל בן משפחה - כאל אחיו או בן דודו. השאלת רכב היא עניין אחד, אך כאשר הזולת נזקק לכסף ואדם גובה על כך תשלום, הרי הוא מחמיר את מצוקתו ומעמיק את חסרונו, ודבר זה אינו מתקבל בעיני התורה.
הגמרא, הרמב"ם וההלכה ממשיכים וקובעים שחובה לגבות ריבית מגוי. נמצא שאין בהלוואה בריבית פסול מוסרי מצד עצמה. התורה מלמדת ערך: יש להתייחס אל היהודי כאל בן משפחה, ובני משפחה אינם נוהגים כך זה עם זה - לתבוע ריבית והחזר בשעה שהאחד זקוק נואשות לכסף. זהו המוסר שהתורה מלמדת כאן.
שאילה והלוואה - שני מושגים נפרדים:
בלשונות הלועזיות משמשת מילה אחת לשני עניינים, ואילו בתורה קיימות שתי מילים נפרדות:
שאילה: המשאיל נותן חפץ ומצפה לקבל בחזרה את אותו הדבר עצמו. אדם המבקש פטיש מחברו לצורך בניית מחסן, מקבל את הפטיש ומחזיר את אותו פטיש ממש. אילו היה מוכר אותו ומחליפו באחר, או משתמש בו כעצי הסקה, לא זו הייתה הכוונה. ההסכם הוא שימוש בחפץ והחזרתו.
הלוואה: הנותן מבין מראש שהמקבל יצרוך את הדבר - יוציא אותו או יאכלנו - ויחזיר לו תמורה חלופית. המבקש ללוות מיץ תפוזים או מאה דולר, ישתה את המיץ ויוציא את הכסף, וכשיקבל את משכורתו בשבוע הבא ישיב מאה דולר אחרים תחתיהם.
התורה מתירה את שני האופנים. במקום להשאיל חפץ בחינם, רשאי אדם להשכירו בתשלום: מותר להשכיר פטיש או רכב ולצפות לתמורה, וזה בגדרי התורה לחלוטין. אך בהלוואה, שבה ניתן דבר העומד להיצרך כאוכל או ככסף, נאסר על הנותן לדרוש שיוחזר לו יותר ממה שנתן. זהו נושא המשנה שלפנינו, ולמעשה נושאו של הפרק כולו.
נשך ומרבית - ריבית קצוצה:
התורה מתייחסת לאיסור זה בשני שמות: ריבית (מרבית או תרבית) ונשך. המונחים חופפים זה לזה, ואין כאן אלא שני לאווין נפרדים הפועלים על אותו מעשה. המקרה הקלאסי מן התורה: המלווה נותן כסף או תפוחים ואומר: "הרי לך מאה, וכשתחזיר לי תן לי מאה ועשר". זו נקראת ריבית קצוצה - מונח טכני שמשמעו שנקבע בשעת ההלוואה שההחזר יהיה גדול מן הסכום שניתן, בתוספת תשלום קצובה מראש. זהו איסור דאורייתא, ומצב כזה מהווה גם ריבית וגם נשך, ועוברים על שניהם.
המשנה תלמד בהמשך שניתן לעבור בעסקה כזו על שישה לאווין, הכל לפי מבנה העסקה, וחייבים בה גם הלווה וגם המלווה, וכן אף האדם המשמש כעורך העסקה או כותב השטר. כל אלו עוברים באיסור דאורייתא, ואת הפרטים נראה להלן.
ומדוע נקרא הדבר "נשך"? מלשון נושך, שהוא נושך את הלווה. הלווה סבור שאין לפניו אלא הלוואה קטנה ותשלום ריבית זעום, אך המעט הזה הולך ותופח, והוא שוקע והולך בחובות עד שהדבר משתלט על הכל. הדבר דומה לנחש קטן הנושך ברגל: לכאורה נשיכה קלה בלבד, אך הארס מתפשט בכל הגוף ומביא לקריסה מוחלטת.
ואילו "מרבית", מלשון ריבוי ותוספת, אינה מתמקדת בלווה אלא במלווה המרוויח ומקבל יותר. היו לו מאה תפוחים והוא מקבל מאה ועשרה - נמצא שהוא מרבה ומגדיל את תפוחיו. אך בפסוקים משמשים נשך ומרבית באותה משמעות: שניהם איסור דאורייתא, ושניהם עוסקים באיסור הריבית הקצוצה - הלוואה מתוך ציפייה לקבל יותר ממה שניתן.
בפסוקים עצמם ניכר שכאשר הכתוב עוסק בעניין זה, הוא מייחד את הנשך לכסף מזומן ואת המרבית לשאר דברים ולפירות: "את כספך לא תתן לו בנשך" - כסף לא יינתן ליהודי אחר בריבית, "ובמרבית לא תתן אכלך" - וגם את המאכל לא ייתן בריבית. עולה מן הפסוקים שנשך מתייחס לכסף ומרבית או תרבית מתייחסת לאוכל, אך בשורה התחתונה המושגים מתחלפים וכל אחד חל על חברו. לפיכך יש כאן שני לאווין לכל הפחות בכל הלוואה, בין בתפוחים ובין בכסף, כשהמלווה מבקש יותר ממה שנתן.
סייגי חכמים:
עד כאן איסור דאורייתא. מאחר שראו חכמים כמה גדול העניין כלפי שמיא, גדרו סייג רחב סביב איסור הריבית.
אבק ריבית: מקרה שבו אדם מלווה כסף או מאכל בלא שהתנה תוספת כלשהי בהחזר. הוא נותן מאה דולר, ואין כל דרישה להחזיר יותר ממאה. אלא שהלווה שמח מאוד בכסף שקיבל, ובשעת ההחזר הוא מוסיף דבר מה - מתנת תודה, או שעשה עסקה מוצלחת ויש בידו כסף פנוי, והוא נותן מתנה של מאה ועשרה במקום מאה. מאחר שלא נקבעה בשעת ההלוואה חובה לשלם יותר, אין זו ריבית קצוצה אלא אבק ריבית, ואיסורו מדרבנן.
נמצא הכלל: כל תשלום נוסף על מה שנלווה - בסחורה, בשירותים או בכסף - אם נקבע מראש הרי זו קצוצה ואיסורו מן התורה; ואם לא נקבע מראש והוא ניתן בפועל, הרי זה אבק ריבית ואיסורו מדרבנן.
פסיקה על הפירות: חכמים אסרו גם עסקאות שהיום ייקראו "חוזים עתידיים" - הסכם לשלם עכשיו ולקבל את הסחורה לאחר זמן, ובלשון הגמרא: פסיקה על הפירות, קביעת מחיר או תשלום עתידי על סוג מסוים של מצרך. הטעם הוא שעסקה זו זהה מבחינה כלכלית לגביית ריבית: אם הקונה נותן מאה דולר היום והמוכר מתחייב לספק בקבוק יין לאחר זמן, ובינתיים עלה מחיר היין ובשעת האספקה הוא שווה יותר ממאה דולר, נמצא המוכר מפסיד. הקונה הנותן מאה דולר עתה מקביל בדיוק למלווה הנותן מאה דולר עתה, והתשלום העתידי נעשה בסחורה שערכה גדל, כך שהמוכר משיב לא מאה אלא מאה ויותר מבחינת השווי - ודבר זה דומה מאוד לריבית.
לפיכך אסרו חכמים עסקאות מסחריות של קבלת כסף עתה ואספקה לאחר זמן, אלא אם כן מתקיים אחד משני קריטריונים - האחד או השני:
"יש לו": הסחורה מצויה במלאי המוכר. המוכר לוקח מאה דולר עתה ומתחייב לספק את היין בשבוע הבא, ואולם היין כבר מונח במרתפו. במקרה כזה יכול הוא לומר: "היין שאתה קונה ושאספק בעוד שבוע הוא מעתה הסחורה המצויה במרתפי; אני מעביר לך את הבעלות כבר עכשיו, ואיני חשוף לרווח או להפסד. איני חייב למסור אותו לרשותך עתה, אך הייתי יכול". מאחר שהסחורה במלאי, הוא מגובה לחלוטין: אף אם יעלה מחיר היין פי אלף לא ישתנה דבר, שהרי היין כבר בידו והוא לא יפסיד את כספו. לפיכך התירו חכמים.
"יצא השער": קיים מחיר שוק ידוע, מבוסס ויציב לסחורה, המוכר לכל, ובאמת ניתן לרוכשה בסכום זה ממש עתה. כגון שהיין מצוי בכל החנויות ומחירו מאה דולר לבקבוק. זהו מחיר יציב, ידוע, זמין ואמיתי. וכיוון שכך, המקבל מאה דולר לצורך אספקת יין בשבוע הבא היה יכול בנקל לגשת עתה לכל חנות, לקנות את הסחורה ולהחזיקה במלאי - וכפי שלמדנו ב"יש לו", מי שהסחורה במלאיו כאילו העביר את הבעלות כבר עתה והריהו מוגן ואינו חשוף. זוהי אמנם חשיבה תיאורטית בת שני שלבים, אך מאחר שהיה בידו לעשות כן, אין הוא חשוף, והדבר מותר.
ואולם אם אין "יש לו", שהסחורה אינה במלאי, ואף אין "יצא השער", שאין מחיר שוק מוכר ומבוסס לסחורה הנמכרת - אסור מדרבנן לקבל כסף עתה תמורת אספקה מאוחרת יותר, והיא הפסיקה על הפירות.
סאה בסאה: איסור דרבנן נוסף, הקרוב לענייננו. תרגומו החופשי: מידה תמורת מידה - כוס תמורת כוס או גלון תמורת גלון (סאה היא מידה מסוימת, ואין הדבר משנה לענייננו). אין אדם רשאי לומר לחברו: "הלווה לי חבית בירה עתה, ואשיב לך חבית חדשה בשבוע הבא". והטעם: אין זו הלוואת כסף אלא הלוואת בירה, והמתחייב להשיב אותה כמות עצמה - אם יעלה מחיר הבירה בשבוע הבא, נמצא המלווה מקבל שווי גדול ממה שנתן. אף שלא הותנה להשיב בירה מרובה יותר, סופו של דבר שיינתן שווי מרובה יותר, וזו כעין ריבית: הלווה עלול לקרוס לחלוטין אם יעלו מחירי הבירה, והמלווה עשוי להרוויח.
גם כאן התירו חכמים בשני האופנים: ב"יש לו", שללווה מצוי כבר מלאי נוסף אגור אצלו, וכאילו יכול היה למסרו עתה אילו רצה; או ב"יצא השער", שיש מחיר קבוע בשוק, שאז יכול היה להמיר את מה שקיבל בכסף, לקנות בירה חדשה ולמסרה. הואיל ובידו להבטיח את עצמו, אין נפקא מינה אם עשה כן בפועל. ועוד: בכל עסקאות סאה בסאה, משהותרה העסקה - אף אם עלה המחיר בפועל, מותר הדבר. כלומר, מי שקיבל מאה דולר על מנת למסור יין בשבוע הבא מכוח "יש לו" או "יצא השער", ובשעת המסירה הוכפל מחיר היין והקונה הרוויח הרבה, עדיין מותר למסור לו את היין, שהרי העסקה הייתה מותרת בשעה שנעשתה. זהו הרקע לענייננו, על קצה המזלג.
נעבור למשנה עצמה:
המשנה פותחת: "איזהו נשך ואיזהו תרבית". הדבר עלול לבלבל: הרי למדנו שבפסוקים נשך וריבית היינו הך, ושניהם דאורייתא. אך במשנה מתייחסים אל הנשך כאיסור דאורייתא ואל התרבית כאיסור דרבנן, וכך נבארה.
"איזהו נשך?" - זהו האיסור מן התורה, ומדובר בריבית קצוצה בשני אופנים: הלוואת כסף בבקשה להשיב יותר ממה שניתן, או הלוואת מצרכים כתפוחים בבקשה להשיב יותר ממה שניתן. וכלשון המשנה: "המלווה סלע בחמישה דינרים" - אדם מלווה סלע של כסף, השווה ארבעה דינרים, ומתנה שהלווה ישיב לו חמישה דינרים בשבוע הבא. הרי כאן תשלום ריבית של דינר נוסף, וזוהי קצוצה קלאסית האסורה מן התורה. והאופן השני: "סאתיים חיטין בשלוש" - נותן לו סאתיים חיטים היום, ומתנה שיחזיר לו שלוש סאים בשבוע הבא. שוב קצוצה, שנקבע בשעת ההלוואה שההחזר יהיה גדול מן הנתינה, ולפיכך זהו איסור דאורייתא של הלוואה בריבית הקרוי נשך.
ומדוע נקרא כן? "מפני שהוא נושך" - הלווה עתיד לחוש את כאב הנשיכה, שכן בשורה התחתונה יהיה עני יותר כעבור שבוע, בשעה שישיב את הכסף או את החיטה, שהרי נותר בידו פחות ממה שהיה לו בתחילה, והוא שקוע בבור עמוק יותר.
ויש להבין מדוע נקטה המשנה לשון תמוהה זו של "סלע בחמישה דינרים", ולא אמרה בפשטות שהלווה שני דינרים ומחזיר שלושה. התשובה היא שהיה מקום לטעות ולחשוב שהסלע נחשב כסחורה, שהרי הסלע הוא סוג אחד של מטבע והדינר סוג אחר, ואף שבדרך כלל יש ארבעה דינרים בסלע, יכול שער החליפין להשתנות - ואז היה זה איסור דרבנן בלבד. באה המשנה ולימדה שאין הדבר כן, אלא איסור דאורייתא, שכן מטבעות הכסף נחשבים כניתנים להחלפה זה בזה לחלוטין.
ולעומת זאת מטבעות זהב: כבר סיימנו בפרק הקודם לדון בכך שהזהב, כשמוכרים אותו תמורת כסף, נחשב כפירות וכסחורה, ודינו כעסקת מכר. לפיכך שם, אף ששער החליפין הרגיל הוא עשרים וחמישה מטבעות כסף למטבע זהב אחד, האומר "אתן לך מטבע זהב היום תמורת עשרים ושישה מטבעות כסף בעתיד" עובר באיסור דרבנן ולא באיסור דאורייתא, שכן הזהב ביחס לכסף נחשב סחורה, ודינו כפסיקה על הפירות וכעסקת מכר ולא כהלוואה. זו הסיבה שנקטה המשנה דווקא במקרה של הסלע. עד כאן החלק הראשון, והוא פשוט למדי.
"ואיזו היא תרבית?" - זהו החלק השני, והוא פחות פשוט, ואיסורו מדרבנן. נקרא כן משום שהוא "מרבה בפירות", שהאדם מגדיל את כמות הסחורה שבידו. אין זו הלוואה ואין המבנה של "אני נותן לך ואתה מחזיר לי", אלא עסקה מסחרית: זה מוכר וזה קונה, והמוכר מספק סחורה תמורת הכסף שקיבל בעד הקנייה - ולפיכך האיסור מדרבנן.
המשנה מפרטת: "כיצד? לקח הימנו חיטין בדינר זהב הכור" - המוכר מקבל דינר זהב אחד, השווה עשרים וחמישה דינרי כסף, תמורת כור של חיטים (כור הוא שלושים סאה, ואין הדבר משנה לענייננו). "וכן השער" - וזהו מחיר השוק המקובל, שכל חנווני וכל מוכר חיטה בשוק נוקב בו: דינר זהב, שהם עשרים וחמישה מטבעות כסף.
וכיוון שיצא השער, עסקה זו מותרת אפילו מדרבנן. הנטילה של עשרים וחמישה מטבעות כסף היום, על מנת למסור את החיטים בשבוע הבא, מותרת מכוח יצא השער, שהרי המחיר קבוע. אילו רצה המוכר, יכול היה ליטול את הכסף עתה, לקנות את החיטים מכל סוחר, והן היו מצויות בכליו: הריהו מכוסה ואינו חשוף לסיכון, ובשבוע הבא ימסור לקונה את החיטים, כאילו נתן לו אותן כבר עתה, ואין עליו אלא להכניסן לרשותו עד אז. ומאחר שהדבר אפשרי לכל הפחות באופן תיאורטי, מותר. עד כאן אין כל בעיה, אף לא מדרבנן.
אלא שממשיכה המשנה: "עמדו חיטין בשלושים דינר" - חלף שבוע ומחיר החיטים עלה, ותחת עשרים וחמישה מטבעות כסף שהם דינר זהב, עומדות החיטים כעת בשלושים. וכשימסור המוכר את החיטים ששולם עליהן בשבוע שעבר, יימצא הקונה עשיר יותר, שכן יוכל לקבל שלושים אף ששילם עשרים וחמישה. וגם זה מותר - זהו מסחר, וכך דרכם של עסקים, והכל כשורה.
אך לא כך אירע במשנתנו. "אמר לו: תן לי חיטיי, שאני רוצה למוכרן וליקח בהן יין" - הקונה אומר: קניתי את החיטה בשבוע שעבר וברצוני לקבלה עתה, שכן מחירה עלה, ואוכל למכרה בשלושים, להרוויח יפה ולקנות בכסף חבית יין העומדת בשלושים דינר. במקום להוציא עשרים וחמישה בשבוע שעבר, שלא היו קונים לו חבית יין, עתה חייב לו המוכר חיטה, ובמכירתה ירכוש יין. ואילו היה המוכר משיב: "אין בעיה, הרי לך חיטיך שהשביחו", הרי זה מותר לחלוטין.
אך לא כך עשה המוכר, אלא "אמר לו: הרי חיטיך עשויות עלי בשלושים דינר" - איני מוסר לך את החיטה בפועל, אלא נעשה את הדבר כרישום בספרים ואזכה אותך בשווי המקביל, כאילו החזרתי לך את החיטה ומכרנוה. נמצא שהוא משנה את חובו: אין הוא חייב עוד כור חיטה אלא שלושים דינר. הקונה נתן עשרים וחמישה, והמוכר מסכים להשיב שלושים - ואף זה כשלעצמו היה כשר, שהרי מחיר החיטה עתה הוא שלושים, והכל שווה בשווה.
אלא שממשיך המוכר: "והרי לך אצלי בהן יין" - איני נותן לך את הכסף עתה, אף שאתה מבקשו כדי לקנות יין, אלא אערוך את כל העסקה כרישום בפנקס: איני חייב לך עוד כור חיטים, אלא חבית יין. וזהו בדיוק אותו שווי, שכן ברגע זה ניתן להחליף בשוק כור חיטים בחבית יין, ותחת חיטים אתן לך יין בפעם הבאה.
וזה אסור מדרבנן, בתנאי ש"יין אין לו" - שאין ברשות הסוחר, שנטל את הכסף בתחילה ושהתחייב בחיטים, יין כלשהו. ומדוע? שהרי הוא מבטיח לתת יין בעתיד, ואילו ההיתרים של "יש לו" ו"יצא השער" נשענים על כך שיכול היה לכסות את עצמו לחלוטין - לקנות את המוצר עתה ולמסרו בעוד שבוע. וכאן אין בידו אלא התחייבות וחוב כלפי אותו אדם, "מבטיח אני להשיב לך שלושים", ואין בידו כסף מזומן, כך שלא היה יכול לקנות את היין אף אילו רצה, ואף יין אין לו במלאי. נמצא שאין כאן "יש לו", ואף "יצא השער" אינו מועיל: אף שמחיר היין ידוע היטב, אין אדם קונה יין בהבטחה.
וכיוון שאין בידו להשיג את היין, והוא מבטיח לספקו בעתיד, הרי הוא חשוף: אם יעלה מחיר היין הוא עלול להתרסק ולספוג הפסד גדול, ואילו הקונה שרכש את החיטה קודם לכן עשוי להרוויח הון, ככל מלווה שנתן את כספו - עשרים וחמישה - בשבוע שעבר. לפיכך אסור הדבר מדרבנן: אין כאן "יש לו", ואין "יצא השער" רלוונטי, שכן אין הוא מועיל כאשר אי אפשר לגשת בפועל ולקנות את היין, והרי אין המזומן בידו.
ראוי לתת את הדעת שהמשנה הציגה את הדברים באופן מסובך למדי, בעוד שיכולה הייתה להביא מקרה פשוט הרבה יותר: ראובן חייב לשמעון כסף, ושמעון אומר: "החזר לי את כספי, שברצוני לקנות בו יין", וראובן משיב: "אהיה חייב לך יין תחת הכסף". גם זה אותו איסור דרבנן ממש - הבטחה לספק יין לאחר זמן תמורת חוב שקיים עתה, ואין כאן לא "יש לו" ולא "יצא השער" שיועילו, שכן אין בידו אלא חוב בלא מזומן.
אלא שהמשנה נקטה בתהליך דו-שלבי, שתי הבטחות כדרך הפסיקה על הפירות: תחילה התחייבות לספק חיטים, ולאחר מכן המרתה בהתחייבות לספק יין - כדי ללמדנו שאף אם נוצר החוב שלא בדרך הלוואה. שהרי מדאורייתא אין נאסרות משום נשך אלא הלוואות בלבד, ואף על פי כן, גם אם החל החוב כעסקה מסחרית כשרה ולגיטימית לחלוטין, אי אפשר להמירו בהבטחה של תשלומים ואספקה עתידיים, והדבר אסור לכל הפחות מדרבנן.