אנו מתחילים כעת את הפרק התשיעי, העוסק במערכת היחסים שבין בעל הקרקע לבין האריסים היושבים על אדמתו ועובדים בה. מערכת יחסים זו - בעלות על קרקע ומתן אפשרות לאדם אחר לעבד את האדמה עבור הבעלים - יכולה ללבוש אחת משלוש צורות בסיסיות במסגרת המערכת הכלכלית שבה דנה המשנה.
שלוש צורות ההתקשרות:
אריסות: חקלאי העובד תמורת אחוזים. השניים חולקים ביניהם את היבול לפי יחס קבוע שנקבע מראש - מחצה על מחצה, שליש ושני שלישים, וכיוצא בזה. הן בעל הקרקע והן החקלאי נוטלים על עצמם סיכון, וחולקים ברווחים שיגיעו. לעיתים מכונה הסכם זה גם קבלנות, שכן החקלאי בא "לקבל" את הקרקע.
חכירות: חקלאי השוכר קרקע. הוא חי על הקרקע ומעבד אותה, ומשלם דמי שכירות - אך לא סכום כסף קבוע אלא כמות קבועה מיבול הקרקע, שהרי אדם זה מתפרנס מן היד אל הפה ואין בידו מזומנים. הוא אומר לבעל הקרקע: בסוף העונה אתן לך עשר מידות של חיטה תמורת הזכות לגור בקרקע ולעבדה, וכל הרווח שמעבר לכך שלי הוא. אם תניב הקרקע מאה מידות או אלף - הכל נשאר בידי, ואילו אתה מקבל עשר בכל מצב, ולפיכך כל הסיכון מוטל עליי. מבחינה תיאורטית, אם לא ירד גשם והקרקע לא תוציא דבר, יידרש החוכר להוציא ממון מכיסו, לרכוש עשר מידות חיטה ולמסרן לבעל הקרקע.
שכירות: אף זו שכירות, אלא בצורה השגרתית יותר. היושב בשדה משלם סכום כסף קבוע תמורת הישיבה בחווה, וכל הרווחים וההפסדים הנובעים מן הפעילות החקלאית עצמה שייכים כולם לשוכר.
למעשה, החוכר והשוכר דומים זה לזה לחלוטין, ואין ביניהם אלא אופן התשלום - בכסף או בתוצרת הקרקע. לעומתם, האריס החולק ביבול שונה במהותו: הוא שותף באחוזים, כמעין מיזם משותף, החולק עם בעל הקרקע ברווחים ובהפסדים באופן יחסי.
המשנה הראשונה: "המקבל שדה מחברו":
המקרה הראשון במשנה עוסק בכל הסוגים שנמנו לעיל, בין חוכר בין שוכר ובין אריס. המשנה פותחת בלשון "המקבל שדה מחברו", וברוב המקומות מונח זה מציין קבלנות, דהיינו אריס; אך כאן, וכך אף במקומות נוספים, זהו מונח כללי לכל סוגי היחסים שבין החקלאי לבעל הקרקע. וכאשר לא התנו ביניהם את פרטי אופן ביצוע העבודה החקלאית - הכל נקבע לפי המנהג המקובל באותו מקום.
לדוגמה, קצירת התבואה יכולה להיעשות בשתי דרכים:
קצירה בכלי חיתוך (מגל או חרמש) - דרך נוחה ומהירה, אך היא מותירה שלף מרובה ובלגן גדול בשדה.
עקירה מן השורש - עבודה מרובה יותר, אך השדה נותר נקי, ולאחר מכן ניתן לחורשו כראוי ולוודא שאין בו עשבים שוטים.
השאלה היא, אפוא, האם רשאי בעל הקרקע לתבוע מן האריס לקצור בצורה מסוימת: להתעקש שיקצור במגל ויותיר שלף, או להתעקש שיעקור מן השורשים כדי שלא יישאר דבר.
תשובת המשנה היא שהכל תלוי במנהג. אם היה ביניהם הסכם מראש - "אתה רשאי לעבוד בשדי, אך אני מתעקש שתעקור מן השורש" - התנאי מחייב, שהרי הסכימו עליו. ואם לא סיכמו ביניהם, הכל נקבע לפי המנהג המקובל: מקום שנהגו לקצור בכלי חיתוך - חייב לקצור; מקום שנהגו לעקור ולתלוש את התבואה מן השורשים - חייב לעקור; ואם נהוג באותם מקומות לחרוש את השדה לאחר הקציר כדי להמית את העשבים השוטים - חייב אף בזאת.
לכאורה פשוט הוא שבשלב מסוים יש לחרוש ולסלק את העשבים, ושואלת הגמרא מה בא הדבר להוסיף. המשנה מסיימת וקובעת "הכל כמנהג המדינה", ובכך באה לחדש: אף אם החקלאי ניכש את העשבים לפני הקציר, כדי לקבל יבול נקי שלא יתערב בו דבר בשעת הקצירה, רשאי בעל הקרקע לתבוע ממנו לנכש שוב לאחר סיום העבודה. ואין האריס יכול לטעון "כבר ניכשתי פעם אחת", כל עוד המנהג המקובל באותו מקום הוא לנכש לאחר תום הקציר.
חלקה השני של המשנה: חלוקת תוצרי הלוואי באריסות:
חלק זה עוסק בעניין מסוים ומוגדר: אדם הפועל כמעבד אדמה תמורת חלק מן היבול, הוא האריס. אריסות עניינה מיזם משותף, מעין עסקת שותפות: השניים חולקים ברווחים, וחולקים אף בהפסדים ובהוצאות.
"כשם שחולקין בתבואה - כך חולקין בתבן ובקש" - באותו יחס קבוע שנקבע לחלוקת התבואה הבאה מן השדה, נאמר לדוגמה מחצה על מחצה, מתחלקים גם בתוצרי הלוואי של הקציר. התבן הוא הגבעולים הנותרים בגורן לאחר הדישה, מלאכת ה'דש'; והקש נותר בשדה, וניתן להשתמש בו לריפוד דיר של בהמה או להאכלת בהמות וכיוצא בזה. לגבי הגדרתם המדויקת של הקש והתבן, מהו כל אחד מהם, נחלקו רש"י ותוספות - אך בין כך ובין כך, מדובר בשני הדברים גם יחד.
"כשם שחולקין ביין, כך חולקין בזמורות ובקנים, ושניהם מספקין את הקנים" - זהו המקביל שבתחום הכרם: כשם שתוצרי הלוואי של קציר התבואה מתחלקים באותו יחס, כך גם תוצרי הלוואי של תהליך ייצור היין. אם היין מתחלק מחצה על מחצה, אף הזמורות שהוסרו בשעת הכנת היין מתחלקות שווה בשווה.
הקנים הם היתדות והמקלות שתוקעים באדמה כדי להדלות עליהם את הגפנים. בכרם הגפנים מוגבהות מן האדמה ונשענות על חוטים, ולשם כך תוקעים יתדות בקרקע, מותחים ביניהן חוטים ומדלים עליהם את הגפנים. השאלה היא מי מביא את יתדות העץ הללו, והתשובה שהשניים מתחלקים בהן לפי אותו יחס, כלשון המשנה "ושניהם מספקין את הקנים".
וזה טעם הדבר: היתדות שהוציאו מן האדמה מתחלקות ביניהם באופן יחסי משום ששניהם השתתפו בהוצאת הממון עבורן. אם נצרכו מאה קנים להעמדת הכרם, ומחירם מאה דולר, השקיע כל אחד מהם חמישים דולר, ולפיכך חוזרים הקנים ומתחלקים ביניהם מחצה על מחצה. מכאן שאם בעל הקרקע הוציא לבדו את כל מאה הדולרים עבור הקנים, יקבל את כולם לעצמו; וכן להפך, אם מסיבה כלשהי הוציא האריס את כל הממון עבור המקלות, יקבל האריס את כולם בחזרה לעצמו.