בבא מציעא, פרק שישי, משנה א'. הפרק ממשיך לדון בהיבטים שונים של דיני ממונות, ומתמקד בעיקר בדיני עבודה. במסגרת התורה קיימות שתי דרכים עיקריות שבהן ניתן להעסיק אדם:
קבלן: המקבל תשלום עבור ביצוע עבודה מסוימת - לבנות ארון או לתפור חליפה - במחיר קבוע עבור המוצר המוגמר. זוהי קבלנות: מאה דולר עבור תפירת החליפה, מאה דולר עבור בניית הארון וכדומה.
פועל: המקבל תשלום על זמנו, לפי יחידת זמן. השוכר אדם לעבוד בשדותיו, לבצור ענבים או לקצור חיטה, משלם לו לפי שעה או לפי כל הסדר אחר שסוכם ביניהם.
שכיר יום: פועל יומי, הנשכר עבור זמנו לאותו יום בלבד, וניתן להטיל עליו כל עבודה שהיא.
ניתן לתאר מצב שבו עומדים בכיכר העיר מדי בוקר פועלים בטלים ממלאכה ומחפשים עבודה, ובעל הבית מגיע לשם בשעה שמונה ושוכר אדם שיעבוד אצלו באותו יום. אמנם לפי הגמרא יום עבודתו של שכיר יום מתחיל בנץ החמה ומסתיים בשקיעה, ומן הסתם היו שוכרים אותם או מסכמים עמם כבר ביום הקודם. במהלך היום עושה השכיר כל שיוטל עליו - כזוג ידיים נוסף העומד לרשות בעל הבית.
"השוכר את האומנין":
המשנה פותחת במילים "השוכר את האומנין" - אדם השוכר בעלי מלאכה. בדרך כלל במשנה מתייחס המונח 'אומן' לאדם בעל מומחיות ספציפית במלאכה, אך כאן הכוונה באופן כללי לכל בעל מלאכה או פועל, ובכלל זה שלוש הדרכים כולן: קבלן, שכיר יום ופועל.
לשם השוואה, הפרק הבא, פרק שביעי, פותח במילים "השוכר את הפועלים", ושם מדובר בפועלים העובדים לפי שעה בעבודה מסוימת; ואילו כאן מדובר בכל סוגי העבודה. השאלה הראשונה שבה דנה המשנה היא מי נושא באחריות כאשר אחד הצדדים - המעסיק או הפועל - מטעה את חברו.
"והטעו זה את זה" - שני פירושים:
המשנה אומרת: "השוכר את האומנין והטעו זה את זה - אין להם זה על זה אלא תרעומת". בגמרא מובאים שני פירושים לשאלה מי מטעה את מי.
הפירוש הראשון, המובא בברייתות: בעל הבית הבונה בית ומחזיק אתר בנייה, מוצא אדם אחד בעל כישורי בנייה ואומר לו: "עשה עמי טובה ומצא לי עוד שלושה מחבריך. אני משלם לכולם עשרה דולר לשעה". השליח מוצא את הפועלים, אך הם מתקשרים בחוזה על תשעה דולר לשעה בלבד. נמצא שהאיש שהיה אמור להציע להם עשרה הטעה אותם בהציעו תשעה. הפועלים הסכימו לתשעה, ולאחר מכן מתגלה להם שהיו אמורים לקבל עשרה - אך כבר התחייבו לתשעה.
על כך אומרת המשנה: "אין להם זה על זה אלא תרעומת". תרעומת פירושה הקפדה. כיוון שהפועלים הסכימו לעבוד תמורת תשעה, זה מה שהם מקבלים. אף שיצאו מופסדים - שהרי בעל הבית היה מוכן לשלם עשרה והם היו מקבלים עשרה - אין להם כל טענה ברמה של בית דין, לא תביעה ממונית כלפי בעל הבית ולא כלפי השליח, איש האמצע שגרם להם להסכים לתשעה. אין להם טענה בבית דין למטה ואף לא למעלה בשמיים, מכיוון שהסכימו לעבוד תמורת תשעה. כל שנותר להם הוא תרעומת - הרשות בידם להקפיד על שיצאו מופסדים בגלל השליח.
החידוש שבדבר: בכל מקום שנאמר "אין לו אלא תרעומת", המשמעות היא שאין תביעה ממונית בפועל, אך בהחלט קיימת זכות לחוש תסכול וכעס. בדרך כלל אסור ליהודי לנטור טינה לחברו, ועליו למחול לכל יהודי, ולעשות זאת מדי לילה; אך כאן, כיוון שהמתווך אכן גרם נזק לאותם פועלים, זכותם המלאה לומר שנעשה להם עוול, ולתבוע ממנו בקשת מחילה ביום הכיפורים או שלא להעניק לו מחילה. נמצא שאין זה עניין ממוני, אך זוהי טענה אמיתית ולגיטימית שבין אדם לחברו, הדורשת מחילה בין-אישית וריצוי, כלומר פיוס.
הפירוש השני, שאותו מפרש הברטנורא, ואף הוא מובא בגמרא: בעל הבית והפועל מטעים זה את זה באופן שאינו גורם בסופו של דבר להפסד כספי. בעל הבית סיכם ביום הקודם: "אני שוכר אתכם בעשרה דולר לשעה, בואו לאתר הבנייה". בחמש לפנות בוקר הוא מתקשר ומודיע: "אל תבואו היום, התחרטתי, אני נוסע לחופשת סקי". כעת הפועלים בבעיה ועליהם לחפש עבודה חדשה. הנחת המשנה היא שאם ישקיעו מאמץ, ימצאו עבודה אחרת; ומכיוון שיימצאו להם עבודות אחרות - אף שהדבר כרוך בטרחה, בזמן ובמאמץ - לא הפסידו כסף, ולפיכך אין להם על בעל הבית אלא תרעומת.
הכיוון ההפוך נכון באותה מידה: הפועלים מתקשרים בבוקר, בטרם הגיעם לאתר הבנייה, ומודיעים: "יש גלים טובים היום, אנחנו הולכים לגלוש במקום זאת. סליחה, שיהיה לך יום טוב". הם אינם מופיעים, אף שהתחייבו להגיע, משום שברצונם לגלוש. בהנחה שהמעסיק ימתין וישיג פועל אחר למחרת, והדברים מתעכבים או גורמים לו אי-נוחות ולטרחה של חיפוש פועלים חדשים, אך אין הוא מפסיד כסף - אין לו עליהם אלא תרעומת על שקלקלו, ולא יותר מכך.
דבר האבד:
כל האמור אמור בהנחה שאין לפנינו מצב של 'דבר האבד', שבו נגרם לאחד הצדדים הפסד בשל החזרה ברגע האחרון. המשנה מביאה דוגמאות לדבר האבד, שבהן קיימת תביעה ממונית.
"שכר את החמר ואת הקדר" - המעסיק שוכר חמר, מנהיג חמורים, וקדר. לפי הגירסה שלפנינו הכוונה ליוצר כלי חרס, ומניחים שיש לו עגלה ולפיכך הוא מתפקד כעגלון; ולמעשה הברטנורא גורס 'קרר', מי שנוהג בקרון ובעגלה.
השורה התחתונה היא שהוא שוכר אדם לבצע משלוח ולהביא דבר מה: "להביא פריפרין וחלילים". לפי הברטנורא 'פריפרין' הוא סוג של עץ, נצרים וכדומה, המשמש לכתחילה להכנת כיסא מיוחד שהכלה יושבת בו; ואילו הערוך פירש שהם כלי נגינה. וכן שוכר את השליחים להביא חלילים, "לכלה או למת". הדברים מובאים לצורך חתונה או הלוויה, והחתונה או ההלוויה מתקיימות היום: החליל נצרך היום, ואם יובא מחר - בעל השמחה בבעיה. אם החמר או הקדר מודיעים שהם הולכים לגלוש או לעשות סקי, נותר עורך החתונה במצוקה, שכן אין ביכולתו להמתין למחר.
בשתי דוגמאות אלה מדובר במצב שבו נגרמת לאדם אי-נוחות מרובה ועוגמת נפש גדולה בשל החתונה או ההלוויה, אך אין נגרם לו הפסד ממוני ממש: אם לא יהיו חלילים בחתונה או בהלוויה - לא יהיו, והדבר אינו עולה לו כסף אלא גורם לו צער בלבד.
מקרה אחר של דבר האבד: "ופועלין להעלות פשתנו מן המשרה" - שכר פועלים להעלות את פשתנו מן ההשריה. להכנת בד פשתן יש להוציא את הסיבים מצמח הפשתה. מניחים את הצמח להשריה בבריכה במשך כמה שבועות, וההשריה מרככת אותו: החיידקים שבמים יחד עם החיידקים שבבריכה מפרידים את סיבי השיפה, הם סיבי הפשתן המבוקשים, משאר הצמח, בכך שהפקטין, אותו חלבון המשמש כמעין דבק, מתמוסס. התהליך אורך כשבועיים. אם יישאר הצמח שם שבועיים, ניתן להפיק את הסיבים כראוי; אך אם יישאר זמן רב מדי, ירקב והפשתן ייפסד.
נמצא שזהו מצב של 'עכשיו או לעולם לא', עניין ספציפי הרגיש לזמן: ביום שבו מגיע תהליך ההשריה לסיומו יש להוציא מיד את הפשתן מן המים, ואי אפשר להמתין. אם באותו בוקר, יומה הגדול של הוצאת הפשתן, מודיעים הפועלים שאינם באים לסייע משום שהם הולכים לגלוש - לא זו בלבד שבעל הפשתן תקוע לחלוטין, אלא שהוא עתיד להפסיד ממון רב, שכן פשתנו ייהרס. זהו הפסד כספי, ואף הוא בכלל דבר האבד.
"וכל דבר האבד" - כל מקרה שבו נגרם הפסד כספי אם העבודה לא תיעשה עתה, היום, והאדם נותר תקוע, "וחזרו בהן" - והפועלים חזרו בהם ולא הופיעו לעבודה. ראוי לציין כי דבר האבד יכול לפעול גם בכיוון ההפוך: פועלים שנשכרו להיום, והמעסיק מבטלם ברגע האחרון, בטרם הגיעם לאתר העבודה. אף זהו דבר האבד מצדם, שכן הם טוענים: "אילולא אמרת שאתה עומד לשכור אותנו, היינו מוצאים עבודה אחרת; כעת אתה מבטל אותנו בבוקר יום העבודה, ואיננו יכולים למצוא עבודה חדשה, ונמצא שהפסדנו כאן שכר של יום שלם". בשני המקרים הללו קיים פיצוי כספי.
"שוכר עליהן" ו"מטען":
"מקום שאין שם אדם" - כאן ההתמקדות היא במעסיק. אם אין ביכולתו למצוא עגלון חדש שיבצע את משלוח החליל, או שיוציא את הפשתן, באותו מחיר - "שוכר עליהן", הרשות בידו לשכור פועלים אחרים על חשבונם. כלומר: הפועלים היו אמורים להוציא את הפשתן תמורת מאה דולר; הוא אינו מוצא מי שיעשה זאת במאה, אך מוצא מי שיעשה זאת במאה עשרים וחמש. הוא שוכר את החדש במאה עשרים וחמש, ורשאי לתבוע בבית דין את הפועלים שהותירו אותו תקוע על עשרים וחמש הדולרים החסרים. הם הנושאים באחריות.
חבותם של אותם פועלים שלא הופיעו והותירו את בעל הבית בדבר האבד מוגבלת לסכום הכולל שהיו אמורים להרוויח בעסקה. אם הפועלים החלופיים ידרשו מאתיים, ישלם מאתיים מכיסו ויקבל מאה בחזרה; ואם ידרשו שלוש מאות, ישלם שלוש מאות מכיסו, ויוכל לתבוע בבית דין את הפועלים שהותירוהו תקוע על מאה לכל היותר.
לחלופין, אם אין הוא מוצא מי שיבצע את העבודה בשום מחיר, והפועלים מנסים לסחוט אותו: הם יודעים שהיום חתונתו, וכעת הוא נזקק להם או שאבוד לו. הם אומרים: "אמנם סיכמנו להביא את החליל במאה דולר, אך כעת אנו דורשים חמש מאות". הוא תקוע ואינו מוצא תוכנית ב'. הפועלים נוהגים בצורה נוראית, שהרי הסכימו להביאו במאה, וכעת הם אוחזים את המעסיק במקום שבו הם חפצים בו, ומנצלים את מצוקתו ביום חתונתו.
על כך אומרת המשנה "מטען" - רשאי הוא להערים עליהם ולהטעותם. אם אין בידו חלופה, יכול הוא לומר: "בסדר, אני נכנע, אני זקוק לחליל. הביאו לי אותו ואשלם לכם חמש מאות". ומשקיבל את החליל, משלם להם מאה בלבד, ואין הם יכולים לסוחטו. זכותו המלאה לנהוג כך, מכיוון שאותם אנשים סוחטים אותו לאחר שהסכימו לעשות זאת תמורת מאה, וכעת הם חוזרים בהם או משנים את הסיכום ברגע האחרון, ואין הדבר מקובל. לפיכך, מאחר שמדובר בדבר האבד, מותר לו, בלית ברירה אחרת, להביאם לבצע את העבודה ואחר כך שלא לשלם להם את התוספת.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דרכי ההעסקה - קבלן, פועל ושכיר יום - ואת דינם של המטעים זה את זה. במקום שאין הפסד ממוני, אין לצדדים אלא תרעומת: לא תביעה בבית דין, אך טענה לגיטימית שבין אדם לחברו הדורשת מחילה וריצוי. לעומת זאת, במקום שיש דבר האבד - כחלילים לכלה או למת, וכפשתן שיש להעלותו מן המשרה - קיימת אחריות ממונית: בעל הבית שוכר על חשבון הפועלים עד לגובה שכרם, ובמקום שאין אדם אחר והם מנצלים את מצוקתו, רשאי הוא להערים עליהם ולשלם בסופו של דבר את הסכום שסוכם מלכתחילה.