אנו פותחים את הפרק השלישי של מסכת בבא מציעא, פרק ג' משנה א'. נושאו של הפרק הוא אחריותו של השומר, כלומר המופקד: כאשר חפץ שייך לראובן והוא מוסר אותו לידי שמעון, באילו נסיבות נושא שמעון באחריות למה שאירע לפיקדון שהופקד בידיו?
התורה, בפרשת משפטים, מגדירה ארבעה סוגי שומרים, וההבחנה ביניהם מושתתת ביסודה על השאלה מי מפיק את ההנאה מן ההסדר. (המונחים בעל הפיקדון, הבעלים והמפקיד - כולם עניינם אחד.)
ארבעת השומרים:
שומר חינם - השומר ללא תשלום, העושה טובה לחברו. אדם היוצא את העיר וחושש להשאיר את אופניו בביתו, מבקש מחברו שיניחם בביתו, והלה מסכים לשומרם בחינם. מאחר שכל ההנאה נתונה לבעלים והשומר אינו מקבל דבר, אחריותו מצומצמת ביותר: אם נגנבו האופניים או אבדו, ובוודאי אם אירע להם אונס שאינו בשליטתו, פטור מלשלם.
שני מקרים בלבד מחייבים שומר חינם בתשלום: אם פשע והתרשל - למשל הותיר את האופניים מחוץ לביתו ונגנבו או החלידו בגשם; ואם עשה 'שולח בו יד', שמשמעו המילולי ששלח את ידו, והכוונה שהשתמש בפיקדון שלא ברשות. הבעלים ביקש לשומרם במקום בטוח ואסר לרכוב עליהם, ואם נטלם השומר לרכיבה שוב אין הוא שומר אלא גזלן, ומעתה אחריותו מלאה על כל מה שיארע להם, אף בגניבה ובאבידה.
שואל - זהו הקצה השני. השכן מבקש מחברו לשאול את אופניו לשעה, וכל ההנאה נתונה לשואל, שכן הבעלים משאיל לו את חפצו בחינם. לפיכך נוטל השואל על עצמו אחריות מקסימלית: עליו להחזיר את החפץ אף אם אירע לו אונס שאינו בשליטתו. גניבה ואבידה אינן טענה כלל, ואף אם באו שודדים חמושים והצמידו אקדח לראשו ומסר להם את האופניים - אף שהוא אנוס וברור שכך יעשה, חייב להשיב לבעלים את שווי האופניים, שכן זה היה ההסכם. וכן אם פגע בהם ברק ונשרפו: אין זו אשמתו, ואף על פי כן חייב להחזיר. בשאילה אין תירוצים.
פטור אחד ישנו, הנקרא 'מתה מחמת מלאכה': בהמה שמתה תוך כדי אותה מלאכה שלשמה הושאלה - השואל פטור מלשלם. יש גם דין 'בעליו עמו', אך אותו נבאר במועד מאוחר יותר.
שומר שכר - זהו המקרה האמצעי, השומר בתשלום. כאן מתקיימים יחסי תן וקח, ושני הצדדים מקבלים משהו: הבעלים זוכה בשמירה על אופניו, והשומר מקבל שכר בעבור שמירתו. מאחר שהשומר מקבל תמורה, הוא נוטל על עצמו אחריות נוספת: הוא חייב אף בגניבה ובאבידה, ואם ייגנבו האופניים או יאבדו עליו לפצות את הבעלים במלואם.
עם זאת, אחריותו עדיין מוגבלת: באונס, כגון שהצמידו אקדח לראשו ודרשו את האופניים, אין מצפים ממנו למסור את נפשו עליהם, והוא פטור. וכן בברק שפגע באופניים, יכול לטעון שאין זו אשמתו והוא פטור.
שוכר - הנוטל חפץ בשכירות. אף כאן מתקיימים יחסי תן וקח, שהרי השוכר משלם כסף כדי ליטול את האופניים לשבוע. נחלקו בו התנאים, רבי מאיר ורבי יהודה, אם חיוביו כשומר חינם או כשומר שכר, וההלכה היא ששוכר נושא באחריות זהה לחלוטין לזו של שומר שכר. הטעם לכך: משנוצרה עסקה כלכלית ששני הצדדים מרוויחים ממנה, הם נפגשים כביכול באמצע, ומאחר שההסדר מוסכם - חיוביהם שווים.
שבועת השומרים:
השומר פטור בנסיבות מסוימות, אך כאשר הוא טוען טענת פטור - שומר חינם הטוען שנגנב, שומר שכר הטוען שבא שודד חמוש, או שואל הטוען 'מתה מחמת מלאכה' - חובה עליו מן התורה להישבע שבועה רשמית בבית דין כדי לפטור את עצמו מתשלום. שבועה זו כוללת שני מרכיבים מדאורייתא:
שבועה על עצם הטענה - עליו להישבע שאכן נגנב, אבד, וכיוצא בזה בהתאם לטענתו.
שבועה שאינו ברשותו - שאין החפץ מצוי עתה בחזקתו. אין די בטענה שנגנב או אבד, שהרי ייתכן שלבסוף מצא אותו.
חכמים הוסיפו שני מרכיבים נוספים לשבועה, וזאת באמצעות המנגנון הקרוי 'גלגול שבועה': אין מחייבים אדם להישבע בנסיבות מסוימות, אך כאשר הוא נשבע ממילא, ניתן להוסיף על שבועתו מרכיבים נוספים (יסוד שלמדנו מסוטה, ודיברנו בו לא מכבר). המרכיבים הנוספים הם:
שלא פשע - שלא התרשל בשמירתו.
שלא שלח יד - שלא מעל בחפץ ולא השתמש בו שלא ברשות.
הצורך בכך ברור: שומר חינם ששמר והחפץ נגנב פטור, ויכול להישבע על טענתו ועל כך שאינו ברשותו - אך שמא קודם לכן הותירו בחוץ או יצא עמו לרכיבה, ובמקרה כזה אין הוא ראוי לפטור אף שנגנב, שהרי קיבל על עצמו אחריות מחמת פשיעה או שליחות יד. נמצא, שכל שומר הפטור מתשלום נשבע את השבועה על כל מרכיביה, של תורה ושל דבריהם.
ניגש למשנה:
המשנה הראשונה קופצת מיד למים העמוקים. מאחר שהפסוקים בעניין השומרים מפורשים בספר שמות פרק כ"ב, מניחה המשנה שהלומד כבר מכירם, ועל כן היא פונה ישירות לשאלות של 'מה קורה אם'. ה'מה קורה אם' הראשון עוסק בשומר חינם בלבד - הפטור מלשלם כאשר החפץ שעליו שמר נגנב, והוא טוען טענת גניבה.
וכפי שלמדנו לא מכבר: גנב שגנב חפץ ונתפס, משלם כפל. ואם גנב פרה ומכרה או שחטה, משלם תשלומי חמישה; ואם היו אלו עז או כבש שטבחם או מכרם, משלם תשלומי ארבעה.
מעתה שואלת המשנה: שומר חינם שטען שהחפץ נגנב, ובחר שלא להישבע - שהרי אנשים נרתעים מן השבועה, או שאין הוא חפץ ביחסי חשד ומרירות עם חברו - ואמר: "אף שנגנב, ברצוני לפצותך ולהחזיר לך את דמי האופניים". לאחר מכן נמצא גנב האופניים, ולא זו בלבד שהאופניים מוחזרים אלא שיש גם תשלומי כפל; או שנמצא גנב הפרה ויש תשלומי חמישה. למי מגיעים הקנסות הללו, אותם תשלומים העולים על ערכו המקורי של החפץ הגנוב? זהו נושא המשנה.
"המפקיד אצל חברו בהמה או כלים" - המפקיד ביד חברו, המשמש שומר חינם, בהמה או כלי כלשהו (ולטעם שנקטה המשנה בשני המקרים נשוב בהמשך). "ונגנבו או שאבדו" - נגנב הפיקדון או אבד. "שילם ולא רצה לישבע" - השומר בוחר שלא להישבע, אף שיכול היה להישבע ולפטור את עצמו, ומסכים לשלם.
"כבר אמרו: שומר חינם נשבע ויוצא" - זו תזכורת לכלל הידוע, שהמשמש שומר ללא תשלום נשבע במקרה של גניבה או אבידה ויוצא פטור לגמרי, ואינו משלם דבר, ובלבד שיישבע.
"נמצא הגנב, משלם תשלומי כפל. טבח ומכר, משלם תשלומי ארבעה וחמישה" - אם נמצא הגנב לאחר מכן, משלם כפל; ואם טבח או מכר פרה, עז או כבש, משלם תשלומי ארבעה וחמישה.
"למי משלם? למי שהפיקדון אצלו" - התשלומים הנוספים ניתנים לשומר. במילים אחרות: שומר ששילם אף שלא היה חייב לשלם בגניבה, קונה בכך את הזכות לתשלומי הכפל או הארבעה והחמישה, אם יהיו כאלה.
ומדוע? מסקנת הגמרא היא שבשעה שהמפקיד מוסר את החפץ לרשות השומר, קיימת הסכמה מובלעת. אף שאין הוא מוציא זאת מפיו, הרי הוא אומר כבר מעתה: אם ייגנב החפץ ואתה פטור כשומר חינם, ובכל זאת תבחר לשלם לי - מסכים אני שאם יימצא לאחר מכן, לא רק שתקבל את כספך בחזרה אלא שתשמור לעצמך את הכפל. שכן מוטב לו ציפור אחת ביד, תשלום מלא ומיידי, מאשר שניים או ארבעה וחמישה על העץ, שמא יבואו ושמא לא. הסכמה שבשתיקה זו קיימת מלכתחילה, ולפיכך עוברות הזכויות לשומר.
ומדוע נקטה המשנה גם בהמה וגם כלים? משום ששני המקרים שונים זה מזה:
בבהמה: הטיפול בבעל חיים כרוך בטרחה מרובה, והשומר עשה זאת בחינם - אך מנגד התשלומים גבוהים, שהרי הם עשויים להגיע לתשלומי ארבעה וחמישה. היה מקום לחשוב שהבעלים יהסס להקנות לשומר סכומים אלו, ומחדשת המשנה שהוא אכן מוותר עליהם.
בכלים: אם ביקשתי ממך לשמור על אופניי, הרי הם מונחים במחסנך ואינם מטריחים אותך כלל. היה מקום לחשוב שבמקרה כזה לא יסכים הבעלים להקנות את תשלומי הכפל, שהרי לא ביקש אלא טובה קטנה. ואף על פי כן קובעת המשנה שאף בכלים מקנה הבעלים זכות זו, ומי שהסכים לשלם אף שלא נתחייב - הוא הזוכה בכפל.
ראוי להעיר: אף כאשר שומר החינם מסכים לשלם במקום להישבע, עדיין עליו להישבע שבועה נפרדת שאין הפיקדון ברשותו. הטעם לכך, כמבואר ברמב"ן, שייתכן שהוא עובר כביכול על 'לא תחמוד', בחומדו את רכוש חברו ומצדיק זאת בדעתו: אופני חברו מוצאים חן בעיניו, הם יחידים במינם או שאין ביכולתו להשיג כמותם, ולפיכך הוא אומר "מוכן אני לשלם עליהם, שהרי אבדו ואיני יודע היכן הם", ומתרץ לעצמו שהבעלים אינו מפסיד דבר שכן הוא מקבל את מלוא הערך, ואילו הוא זוכה באופניים. לפיכך, אף שהוא משלם, חייב הוא להישבע שאין האופניים ברשותו. זהו דין נפרד בפני עצמו.
עוד יוצא מכאן, שאם הסכים השומר לשלם ונמצא הגנב עוד קודם ששילם בפועל - כבר זכה השומר בתשלומי הכפל, שכן עצם ההסכמה לשלם היא המזכה אותו בהם.
כעת מציגה המשנה את המקרה ההפוך: "נשבע ולא רצה לשלם" - שומר החינם מעדיף להישבע ולא לשלם. "נמצא הגנב, משלם תשלומי כפל. טבח ומכר, משלם תשלומי ארבעה וחמישה. למי משלם? לבעל הפיקדון" - התשלומים ניתנים לבעלים המקורי. אין כאן חידוש גדול: הבהמה או האופניים שלו הם, והוא הנפגע, ולו מגיע התשלום הנוסף.
עם זאת, דבר אחד יש להוסיף: אם אמר השומר תחילה שהוא מעדיף להישבע ולא לשלם, וכך אכן עשה, ולאחר מכן נמלך בדעתו - אין ברצונו סכסוך עם שכנו וכל הכרוך בכך - והסכים לשלם לפנים משורת הדין, שהרי כבר פטר את עצמו בשבועה, הרי בתשלומו הוא זוכה בזכות לגבות את התשלומים הנוספים, אם יהיו כאלה.
לסיכום: בפתח הפרק עמדנו על ארבעת השומרים ועל מידת אחריותם לפי מידת ההנאה שהם מפיקים - שומר חינם הפטור בגניבה ובאבידה וחייב בפשיעה ובשליחות יד; שואל החייב אף באונס, למעט 'מתה מחמת מלאכה'; שומר שכר החייב בגניבה ובאבידה ופטור באונס; ושוכר, שהלכה כמותו שדינו כשומר שכר. עוד ראינו את מרכיבי שבועת השומרים, מדאורייתא ומדרבנן. המשנה עצמה חידשה, ששומר חינם שבחר לשלם במקום להישבע זוכה בתשלומי הכפל והארבעה והחמישה מכוח הסכמה מובלעת של הבעלים, ואילו הנשבע ואינו משלם - התשלומים לבעל הפיקדון, אלא אם כן נמלך ושילם לאחר מכן.