בבא קמא פרק ט', משנה י"ב. אנו ממשיכים בדיני גזל הגר - הגוזל ממון מגר שאין לו יורשים, ונשבע לשקר שאינו חייב לו. במשנה הקודמת למדנו שהכסף עובר לכהנים: הקב"ה מקבלו, כביכול, ומעבירו לכהנים. השאלה המתעוררת היא - לאילו כהנים?
אנשי המשמר:
הכהנים חולקו לעשרים וארבע קבוצות, וכל קבוצה נקראת 'משמר'. משמר אחד היה משרת בכל שבוע, במחזוריות של עשרים וארבעה שבועות.
הכסף ניתן למשמר המשרת באותו שבוע. ניתן למוסרו לכל כהן מאותו משמר, והכהנים חולקים אותו שווה בשווה ביניהם.
הבאת האשם נעשית אף היא על ידי אנשי המשמר, שהם המשרתים בבית המקדש באותה שעה.
משנתנו דנה בכמה מקרים העולים מתוך הלכות אלו.
"נתן את הכסף לאנשי משמר ומת":
הגזלן הביא את הכסף - מאה ועשרים וחמישה, למשל - לאנשי המשמר, ונפטר קודם שהספיק להביא את אשמו. לכאורה יכולים יורשיו לטעון: הכסף ניתן כמעין 'אגרה' המאפשרת את הבאת האשם ואת השגת הכפרה; כיוון שהמת לא הביא את אשמו, ואשם זה שוב אינו קרב, ראוי שהכסף יושב לידיהם.
על כך אומרת המשנה: "אין היורשין יכולין להוציא מידם" - אין היורשים יכולים לתבוע את הכסף בחזרה מן הכהנים. הטעם לכך הוא שאין מדובר בתשלום גרידא: עצם השבת הקרן בתוספת החומש היא חלק מן הכפרה. אף שהנפטר לא הביא את אשמו, כפרה חלקית כבר עלתה בידו בהשבת הכסף להשם, שהעבירו לכהנים. וכפי שהוזכר לעיל, אם עשה תשובה לפני מותו, מיתתו משמשת לו ככפרה תחת האשם; ואם לאו - לא.
המקור לדין זה הוא הכתוב: "איש אשר יתן לכהן לו יהיה" - מה שניתן לכהן, שלו הוא, ואין חזרה בדבר.
אין תלות בין הכסף לקרבן:
אפשר היה לסבור בטעות כי הכסף הניתן לכהנים הוא מעין פיצוי עבור הקרבת האשם, ומשום כך צריך הוא להינתן לאותה קבוצת כהנים המקריבה. אין הדבר כן. עיקר הדין הוא שהאדם מביא את הכסף להשם, והשם מורה לתתו לכהני המשמר, יהיו אשר יהיו. אם יקרה שהאשם יובא רק בשבוע שלאחר מכן, יקריבוהו אנשי המשמר של אותו שבוע: כהני משמר אחד מקבלים את הכסף, וכהני משמר אחר מקריבים את האשם, ואין בכך פגם.
עשרים וארבע המשמרות מנויות בשמותיהן בספר דברי הימים. הראשונה שבהן היא יהויריב, והשנייה ידעיה, ולפיכך נוקטת המשנה בשמות אלו במקום 'קבוצה ראשונה' ו'קבוצה שנייה'. הנקודה המהותית היא סדר הדברים: יהויריב קודם וידעיה אחריו, ואילו בהלכה עצמה הכרחי שהשבת הכסף תקדם להקרבת האשם. העושה שלא כסדר - מקריב את הקרבן קודם נתינת הכסף - אינו יוצא ידי חובתו.
"נתן הכסף ליהויריב ואשם לידעיה - יצא" - נתן את הכסף למשמר הראשון, ולאחר מכן, בשבוע הבא, הביא את האיל לאשם למשמר השני. אין כל קשר בין שני העניינים, והדבר כשר.
"אשם ליהויריב וכסף לידעיה" - הביא תחילה את האיל למשמר הראשון, ורק אחר כך נתן את הכסף למשמר השני. כאן אין הדבר עולה יפה: "אם קיים האשם - יקריבוהו בני ידעיה", כלומר אם השכילו בני יהויריב שלא להקריב את האשם כל עוד לא ניתן הכסף, מקריבים אותו עתה בני ידעיה, לאחר שקיבלו את הכסף. ולכתחילה, כלל לא היה על משמר יהויריב לקבל את הבהמה. "ואם לאו - יחזור ויביא אשם אחר": אם הבהמה כבר איננה, בין שהוקרבה בטעות ובין שמתה בינתיים, חייב הגזלן להביא איל שני, שכן אין האיל משמש כאשם קודם נתינת הכסף.
הקדמת הגזילה לאשם:
"הביא גזילו עד שלא הביא אשמו - יצא" - המביא את החפץ הגזול או את שוויו קודם שהביא את קרבן האשם, יצא ידי חובתו. אך "הביא אשמו עד שלא הביא גזילו - לא יצא": המקריב את האיל קודם השבת הגזילה אינו יוצא ידי חובתו ואינו מקבל כפרה, ועליו להביא קרבן אשם נוסף לאחר שישיב את הכסף.
"אין החומש מעכב":
שלוש חובות מוטלות על אדם זה:
השבת הגזילה - חובה המוטלת על כל גזלן.
תוספת חומש, עשרים וחמישה אחוזים, מפני שנשבע לשקר.
הבאת קרבן אשם, לכפרה על השבועה.
ומה הדין אם נתן את הקרן ולא את החומש - מסר לכהנים את המאה שגזל, הקריבו לו את אשמו, ואילו העשרים וחמישה של החומש טרם ניתנו? האם מעכב הדבר, ועליו להביא בהמה אחרת? על כך אומרת המשנה: "אין החומש מעכב". אין תוספת החומש מעכבת את הכפרה, וחובת האשם נתקיימה כתיקנה. אין פירוש הדבר שנפטר מתשלום החומש - חייב הוא בו - אלא שאין בכך כדי להצריכו הקרבה מחודשת של האשם.
הערה אחרונה בלשון הברטנורא:
הברטנורא, המעתיק כאן את לשון רש"י, כותב על "אין החומש מעכב": "אם לא נתן עדיין, ולבסוף נתן" - ומשמע לכאורה שהדבר תלוי בכך שלבסוף אכן ייתן את החומש. אולם המפרשים תמהים על כך: אין האדם נדרש לתת את החומש בסופו של דבר כדי לצאת ידי חובת האשם, וחובת האשם מתקיימת בין כך ובין כך. לפיכך הם מבארים את ההלכה כך: אכן מוטלת עליו חובה לתת את העשרים וחמישה אחוזים הנותרים, אף שהשיב את הקרן והביא את אשמו - אך אין החומש מעכב את האשם בשום מצב.
לסיכום: במשנה זו למדנו שכסף שניתן לאנשי המשמר אין היורשים מוציאים מידם, שנאמר "איש אשר יתן לכהן לו יהיה"; שאין תלות בין המשמר המקבל את הכסף למשמר המקריב את האשם; שהשבת הגזילה חייבת להקדים את הקרבת האשם; ושאין החומש מעכב את הכפרה, אף שחובת נתינתו במקומה עומדת.
בזה אנו מסיימים את הפרק התשיעי של מסכת בבא קמא. הפרק העשירי והאחרון ממשיך אף הוא לעסוק בהלכות גזילה.