בבא קמא, פרק ט', משנה א'. אנו ממשיכים בנושא החובה להשיב את הגזלה, ובמקרה שבו נשבע הגזלן לשקר - אף להוסיף עליה חומש (עשרים וחמישה אחוזים), קודם שיוכל להביא את קרבן האשם. המשנה שלפנינו דנה במקרה שבו הנגזל הוא גר שלא נולדו לו ילדים לאחר גיורו.
הכלל הוא ש'גר שנתגייר כקטן שנולד דמי' - כאדם שזה עתה בא לעולם. לפיכך אין ההלכה מכירה בקשרי המשפחה הביולוגיים שהיו לו קודם לכן: אחיו, הוריו ואפילו ילדיו שנולדו לפני הגיור. מכאן שאם לא נולדו לו ילדים לאחר גיורו, נוצר תרחיש מיוחד: אדם שאין לו יורשים כלל.
כאשר אדם כזה נפטר, אין נכסיו עוברים לאיש אלא נותרים הפקר, וכל הקודם זכה. ממילא, במקרה פשוט של גזלה - אף שמוטלת על הגזלן חובת השבה - משמת הנגזל הרי כל אשר לו הפקר, והגזלן רשאי להשאיר בידו את החפץ הגזול. השאלה שהמשנה באה לברר היא מה הדין כאשר הגזלן לא רק גזל מן הגר, אלא אף נשבע לשקר שאינו חייב לו. שכן עתה, אם מבקש הוא כפרה, עליו להביא קרבן אשם, ואין הוא יכול להביאו עד שישיב את החפץ הגזול ויוסיף עליו חומש - ולמי יינתן הכסף? התורה דנה בכך במפורש בספר במדבר (פרק ה'), וזהו עניינה של המשנה.
לשון המשנה:
"הגוזל את הגר" - מדובר בגר שלא נולדו לו ילדים לאחר גיורו.
"ונשבע לו" - הגזלן נשבע לנגזל לשקר שלא גזל ממנו, בעוד שלמעשה גזל.
"ומת" - הגר מת בטרם הספיק הגזלן לתקן את המעוות.
"הרי זה משלם קרן וחומש לכהנים" - אין הוא נותן את המאה שגזל בלבד, אלא מאה עשרים וחמש: הקרן בתוספת החומש - והכול לכהנים.
"ואשם על המזבח" - ורק לאחר מכן מביא את אשם הגזילות לקרבן על גבי המזבח.
מקור הדין בפסוק:
המשנה מסיימת "שנאמר", שכן דין זה מפורש בכתוב. ראשית יש לעמוד על הביטוי "אם אין לאיש גואל": חז"ל מדייקים שאין לך אדם מישראל שאין לו יורשים, שהרי אילן היוחסין של כל יהודי מגיע לאחור עד יעקב אבינו, ונמצא שכולם בני דודים זה לזה, ובוודאי יש לו יורשים במקום כלשהו. אלא בהכרח מדובר בגר, שנולד מחדש ומתחיל מבראשית, ולפיכך אם אין לו ילדים משלו - אין לו יורשים.
"אם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו" - אם אין לנגזל יורשים שאליהם יושב האשם. המילה "אשם" כאן, שמשמעותה המילולית אשמה, אינה מכוונת לקרבן ולבהמה, אלא למקור האשמה - לחפץ הגזול. הגזלן גזל מן הגר מאה, הגר מת ואין לו יורשים, ואין למי להשיב את המאה.
"האשם המושב לה' לכהן" - החפץ הגזול, וכן "המושב" - עשרים וחמשת האחוזים הנוספים - הולכים לה', כביכול הוא הכתובת, והוא מעביר אותם לכהנים. הכהנים הם בבחינת 'אוכל משולחן גבוה' ו'זוכה משולחן גבוה': הקב"ה מתערב כדי לדאוג לגר האהוב עליו שנפטר, ונותן את מה שניתן לו, כביכול, לכהנים.
"מלבד איל הכיפורים אשר יכפר בו עליו" - השבת המאה עשרים וחמש לכהנים היא נוסף על איל הכפרה, הוא אשם הגזילות, שבהקרבתו מתכפר לגזלן על שנשבע לשקר בדבר גזלתו.
להלכה למעשה:
דין זה נוהג רק בזמן שבית המקדש קיים והכהנים עובדים בו וזוכים לאכול משולחנו של ה', כביכול. אך בזמן שאין בית מקדש ואין קרבנות, אין הכהנים זכאים לכך, ולפיכך מי שגזל ונשבע לשקר לגר שאין לו ילדים, ומת הגר - ישיב את המאה עשרים וחמש לא לכהנים אלא לצדקה, והיא תחולק שווה בשווה בין העניים.
מת הגזלן קודם שהספיק להשלים את חובתו:
"היה מעלה את הכסף ואת האשם" - הגזלן עולה לירושלים ובידו המאה עשרים וחמש שנועדו לכהנים כמפורש בפסוק, ועמו גם האיל שהקדיש להיות אשם הגזילות שלו, שאותו הוא מעלה להקרבה. המילה "אשם" כאן מתייחסת לבהמה עצמה.
"ומת" - בטרם הספיק לתת את הכסף או להקריב את הקרבן, מת הגזלן.
"הכסף יינתן לבניו" - המאה עשרים וחמש שהופרשו להשבה ולנתינה לכהנים עוברות ליורשיו של הגזלן.
"והאשם ירעה עד שיסתאב, ויימכר ויפלו דמיו לנדבה" - הבהמה נותרת ברעייה עד שייפול בה מום, נמכרת, ודמיה הולכים לנדבה.
טעם הדבר: תכלית נתינת הכסף היא להבטיח כפרה לגזלן ולאפשר לו להביא את אשמו. משמת, שוב אין הוא מביא אשם ואין אפשרות לכפר עליו. ההלכה היא שאם כבר עשה תשובה - כלומר השלים את החלק שבינו לבין קונו: הודה שעשה מעשה אסור, קיבל על עצמו שלא לשוב אליו והתוודה - מיתתו מכפרת עליו; ואם לאו, אין לו כפרה ועתיד הוא ליתן את הדין בשמים. מכל מקום, הכסף שבידו הוא מעתה כסף בעלמא, ולפיכך עובר ליורשים.
ואילו בבהמה שהוקדשה חלה קדושה. אין להקריבה, שהרי אין מביאים קרבן כפרה עבור מי שאינו עוד בין החיים, ולפיכך מניחים אותה לרעות עד שייפול בה מום הפוסלה להקרבה - כגון שתזקין ויעלה קטרקט בעינה, או שתיפצע בדרך וייסדק אוזנה וכיוצא בזה. משנפסלה - "וימכר": בית המקדש רשאי למכור את האיל בעל המום ולקבל את דמיו, ומכירה זו פועלת כמין פדיון, העברת קדושת הבהמה אל הכסף.
"ויפלו דמיו לנדבה" - הכסף ניתן ל'נדבה', והכוונה לאותם שופרות, קופות הציבור שהיו בבית המקדש לאיסוף כסף לקניית עולות נדבה. קרבנות אלו הוקרבו כ'קיץ המזבח': בשעה שהמזבח היה בטל, היו מביאים בהמות שייקרבו כעולות לה' לשם קדשים בלבד, כדי שיהיה המזבח פעיל תמיד, וזה מכבודו. נמצא שבכסף זה קונים עולות ציבור.
להשלמת העניין - חטאת מול אשם:
בקרבן חטאת הכלל הוא שאם אי אפשר להקריבה משום שלא תכפר - יש חמש דרכים שבהן מתרחש הדבר, והעיקרית שבהן היא מיתת הבעלים, כבמקרה שלפנינו - מניחים אותה למות, שכן אין בה פדיון כלל. הלכה למשה מסיני היא, ואותה הלכה למשה מסיני עצמה קובעת שאם אירע כן בקרבן אשם ולא בחטאת, אין מניחים אותו למות אלא ירעה עד שיהיה אפשר לפדותו; ומשנפל בו מום פודים אותו, ודמיו הולכים לנדבה.