בבא קמא פרק ט', משנה י'. משנה זו חורגת במקצת מנושא הפרק, שכן אין היא עוסקת כלל בדיני גזל. הואיל והמשנה הקודמת עסקה בהערמה שבה אדם לווה כסף כנגד סכום שעליו להשיב, מביאה משנתנו הערמה דומה בתחום אחר בהלכה - תחום הנדרים.
"האומר לבנו קונם אי אתה נהנה משלי":
אב האומר לבנו "קונם אי אתה נהנה משלי" - אוסר עליו בנדר ליהנות מנכסיו. משמעות הדברים: אם תיהנה מרכושי, הרי זה אסור עליך כאילו היה קורבן ('קונם' הוא כינוי לקורבן). אין כאן המקום להיכנס לפרטיהם הטכניים של דיני הנדרים; הנקודה היא שהאב אוסר על בנו כל הנאה מרכושו.
ואף על פי כן, "ימות - יורשנו": במות האב עוברים נכסיו לבנו על פי כללי הירושה הרגילים, ואין בנדר שנדר כדי לעכב זאת כלל. הבן יורשו ונהנה מן הנכסים כרצונו.
טעם הדבר: האב נקט בלשון "משלי" - מן הדברים שלי, מנכסיי. קיים כאן מעין חוק טבע הלכתי: במות האב יורשים יורשיו את נכסיו לאלתר, ואין שום דרך לעצור זאת. משום כך מבינים חז"ל שכוונת הנודר הייתה כל עוד הנכסים שלו; מרגע שחדלו להיות שלו ונעשו נכסי הבן, שוב רשאי הבן ליהנות מהם.
"בחיי ובמותי":
אם ביקש האב לאסור על בנו הנאה אף לאחר מותו, היה עליו לומר בפירוש "בחיי ובמותי" - וזהו המקרה הבא במשנה. באומרו כך, עדיין יורש הבן את הנכסים, שכן אין למנוע זאת, אך אסור לו להפיק מהם כל הנאה.
לשון המשנה היא "ימות - לא יירשנו", ואין זה מדויק מבחינה טכנית: הבן אכן יורש, ומבחינה הלכתית יש לו זכויות בנכסים, אלא שאין הוא יכול לעשות בהם דבר. כוונת המשנה ב"לא יירשנו" היא שאין הוא רשאי ליהנות מהם.
ומה יעשה בנכסים שאין ביכולתו ליהנות מהם? "יחזיר לבניו ולאחיו" - עליו להעבירם אל יתר היורשים החוקיים, כדרך שראינו במשנה הקודמת:
"לבניו" - בניו של אביו, כלומר אחיו ואחיו למחצה.
"ולאחיו" - אם אין אחים אחרים והוא בן יחיד, מועברים הנכסים לאחי האב המנוח, שהוא היורש כאשר אין לאדם ילדים.
יסוד הדברים פשוט: אין טעם לרשת דבר שאי אפשר ליהנות ממנו.
"ואם אין לו":
את המילים "ואם אין לו" יש להבין כדרך שהבנו במשנה הקודמת: אין הכוונה אלא שאין בידו האמצעים הכלכליים המאפשרים לו לוותר על טובת ההנאה שבירושה. אם אשתו ובניו גוועים ברעב, ובלא הירושה יישארו רעבים, אין הוא יכול להסתפק באמירה "כך אמר אבי" - ולפיכך נפתח לפניו פתח של הערמה.
התוספות מעירים שבמשנה הקודמת נאמרו שתי אפשרויות - "אינו רוצה" או "אין לו" - ואילו כאן נאמר "אין לו" בלבד. משמע שאין הערמה זו מיועדת למי שסתם חפץ ליהנות מנכסי אביו, אלא רק למי שאינו יכול בפועל לוותר על הירושה משום שהוא נזקק לה נואשות. רק בשלב זה עומדת לפניו אפשרות ההערמה.
ההערמה: "לוה ובעלי החוב באין ונפרעין":
היורש לווה כסף מצד שלישי כנגד משכון הנכסים האסורים עליו, ואינו פורע את ההלוואה. בעל החוב בא, מעקל ונפרע מן המשכון שכנגדו ניתנה ההלוואה - בדיוק כבמשנה הקודמת.
לדוגמה: לאב הייתה מכונית פאר בחניה, והיא נכסו היחיד, ואמר לבנו: "לעולם לא תיהנה ממכוניתי, אסורה היא עליך כקורבן בחיי ולאחר מותי". זהו הדבר היחיד שהבן עתיד לרשת. הולך הבן לבנק, לווה כסף כנגד המכונית, ובידו ארבעים אלף דולר; ואילו הבנק בא ונוטל את המכונית לעצמו.
עיקר הרעיון: הבן אינו נוטל בעלות ברכב ואינו מוסרו לבנק, אלא הבנק נוטלו באופן חד צדדי, ולפיכך אין זה נחשב שקיבל הנאה ישירה.
יסוד הדברים מצוי במסכת נדרים: אף מי שנדר שלא ליתן הנאה לחברו, מותר לו לפרוע את חובותיו, ואין זה נחשב הנאה ישירה. דין זה עולה בקנה אחד עם מה שלמדנו במסכת נדרים ובמסכת שקלים, וההרחבה בו חורגת ממסגרתנו.
לסיכום: ההערמה שלפנינו היא שהבן לווה כסף כנגד הנכס שנאסר עליו בהנאה, והמלווה גובה לעצמו את הנכס. בדרך זו מפיק הבן את התועלת הכספית מבלי שיחזיק בנכס בפועל ומבלי שיקבל הנאה ישירה ממה שנאסר עליו.