בבא קמא, פרק י', משנה י' - האחרונה במסכת. עניינה של המשנה באדם השוכר אומן לעשות עבורו מלאכה, כאשר האומן עובד בבית מלאכתו שלו ומבקש שיספקו לו את חומרי הגלם: המזמין חליפה מספק לאומן את הבד, והמזמין שולחן מספק לו את העץ. האומן מייצר את החליפה או את השולחן, והשאלה העומדת לפנינו היא: האם חייב הוא להחזיר את השאריות למזמין, או שרשאי הוא להשאירן לעצמו?
הכלל העולה מן המשנה:
העיקרון המרכזי של המשנה, וכך אף נפסקה ההלכה, הוא שהמנהג המקובל הוא הקובע. אם דרכם של בני אדם שאין מקפידים על השאריות - רשאי בעל המלאכה להשאירן לעצמו; ואם מקפידים עליהן, אין הבעלים מוותרים ואין הם מתייאשים מהן, ולפיכך חייב בעל המלאכה להחזיר לא רק את המוצר המוגמר - החליפה או השולחן - אלא אף את כל הגזרים ושיירי העץ. מטעם זה נוקטת המשנה שיעורים מדויקים, המבוססים על הסטנדרטים המקובלים בתקופתה.
מוכין שהכובס והסורק מוציאים:
"מוכין שהכובס מוציא - הרי אלו שלו" - 'מוכין' הם חתיכות הצמר הקטנות היוצאות מן הבגד במהלך הכיבוס, כשאדם מוסר את בגד הצמר שלו לכובס והלה מוליכו אל הנהר או אל מקום הכיבוס. חתיכות ושיירים קטנים אלו רשאי הכובס להשאיר לעצמו, שהרי בעל הבגד ויתר על כמות מועטת של צמר ואינו חפץ בהשבתה (בדומה למוך המצטבר במסנן של מייבש כביסה).
"ושהסורק מוציא - הרי אלו של בעל הבית" - הנותן את בגד הצמר לסריקה, שהיא מעין עיבוד עדין של הבגד, מוציא ממנו כמות משמעותית יותר של צמר. אמנם אין זו כמות גדולה כשלעצמה, אך מאחר שכל המלאכות נעשו בבית, אם יקבל בעל הבית את החתיכות והשיירים הללו בכל פעם, לאחר עשר פעמים תצטבר בידו כמות המספיקה להכנת דבר חדש. משום כך הוא מקפיד עליהם וחפץ בהשבתם.
חוטי הכובס:
"הכובס נוטל שלושה חוטין, והן שלו" - כאשר נוטל הכובס בגד חדש ומכבסו בפעם הראשונה כדי להכשירו לשימוש, מסיר הוא את החוטים הבודדים שבשפת הבגד. החייט נוהג להוסיף חוטים אחדים לאורך שפת הבגד, כפי שניתן לראות בקצה הטלית, שם נמצאים חוטי השתי והערב המחזיקים את הכל יחד כדי שהבגד לא ייפרם. בשעת העיבוד הסופי מסיר הכובס את אותם חוטים בודדים שאינם שייכים לגוף הבגד, ורשאי הוא להשאירם לעצמו, שכן אין הבעלים זקוקים לחוטים קטנים אלו.
"יתר מכן - הרי אלו של בעל הבית" - אם הוציא יותר משלושה חוטים, השוכר את הכובס חפץ אף בהם, כדי להשתמש בהם פעם אחרת. נמצא שאם היו שלושה או פחות - כולם של הכובס; ואם היו יותר משלושה - הכל חוזר לבעל הבית.
"אם היה שחור על גבי הלבן - נוטל את הכל והן שלו" - אם הבגד לבן והחוטים שחורים, נוטל הכובס את כל החוטים הכהים לעצמו אף אם היו יותר משלושה, שכן אין אדם מעוניין בהם.
שיירי החייט:
"החייט ששייר מן החוט כדי לתפור בו" - החייט שסופק לו חוט ונשארה בידו שארית, הדבר תלוי בשיעורה: אם נותר חוט שאפשר לתפור בו דבר אחר, דהיינו באורך כפול מאורכה של מחט, מקפיד עליו בעל הבית וחפץ בהשבתו.
"ומטלית שהיא שלש על שלש - הרי אלו של בעל הבית" - שאריות הבד הנגזרות בשעה שהחייט או התופרת מכינים את החליפה או את השמלה: אם שיעורן שלוש אצבעות על שלוש אצבעות, ריבוע קטן, ראויות הן לשמש כטלאי לחור שבגרביים או במכנסיים, ולפיכך בעל הבית חפץ בהן.
נמצא, אפוא, שאותו חוט הארוך משתי מחטים ואותה שארית בד שגודלה שלוש על שלוש אצבעות חוזרים אל השוכר, יחד עם השמלה או החליפה שהוכנו עבורו.
שיירי החרש:
אף בנגרים העובדים בבית מלאכתם עסקינן בעץ שסופק להם על ידי המזמין, ולא בעץ שלהם - שאילו היה העץ שלהם, פשוט שכל השאריות שלהם. אך כאשר סיפק המזמין את בולי העץ ושכר את הנגר להכין לו שולחן, השאלה היא אילו שאריות חוזרות אליו. הכלל הוא שבעל הבית מקפיד על החתיכות המשמעותיות בלבד:
"מה שהחרש מוציא במעצד - הרי אלו שלו" - חלקי העץ הנגזרים בסופה של המלאכה בעזרת המקצועה, שבבים ופיסות עץ דקות שאין בהן שימוש זולת הסקה, נשארים בידי הנגר, שכן אין הבעלים מעוניינים בהם.
"ובכשיל - של בעל הבית" - חלקי העץ המוסרים בעזרת הגרזן בשעה שהופכים את בול העץ לשולחן, שהם גדולים יותר וראויים בהחלט להסקה ולצרכים כיוצא בזה, חוזרים לבעל הבית. כך היה בוודאי המצב בתקופת המשנה.
אם היה עושה אצל בעל הבית:
בכל האמור לעיל, ההנחה היא שהמלאכה נעשית בבית מלאכתו של האומן, ואת רצפתו שלו הוא מטאטא. אך "אם היה עושה אצל בעל הבית - אף הנסורת של בעל הבית": כאשר מתבצעת המלאכה בביתו של המעסיק, כגון שהובא הנגר אל הבית, אין שמירת השאריות מטריחה את בעל הבית כלל, שהרי הן מצויות ממילא בתוך ביתו. משום כך הוא חפץ לשמור את כל שיירי העץ ואת כל החתיכות הקטנות לשימוש חוזר, ואפילו את הנסורת - שישמור אותה לפעם הבאה שיישפך שמן וכיוצא בזה. נמצא שאין הנגר רשאי ליטול חומרים מבית בעל הבית אל בית מלאכתו, ואפילו נסורת בכלל זה, אלא חייב להשאיר את הכל במקומו, שכן בעל הבית, שאין הדבר מטריח אותו, מקפיד לשמור את כל השאריות שנותרו מן הייצור.
הלכה למעשה: הדבר נקבע לפי המקובל, כלומר לפי הציפיות וההבנות הרגילות שבין בעלי המלאכה למעסיקים, בזמן ובמקום שבהם מיושמת ההלכה.
ובזה, בסייעתא דשמיא, סליקא לה מסכת בבא קמא. ואם ירצה השם, הבאה בתור היא מסכת בבא מציעא.