משנה ח' בפרק ט' במסכת בבא קמא מהווה המשך ישיר למקרה האחרון שבמשנה הקודמת. שם עסקנו בשומר חינם שעשה טובה לחברו ושמר על חפצו, והחפץ נעלם, ובשעת התביעה טען השומר כי אבד. משנתנו באה לדון במקרה שבו הטענה אינה שהחפץ אבד, אלא שנגנב.
הדין מן התורה - טוען טענת גנב:
כאשר טוען השומר שהחפץ נגנב, ומתברר שהוא עצמו נטלו, מתחייב הוא בתשלומי כפל: אין הוא משיב את הגזילה בלבד, אלא משלם פי שניים - כשוויו של החפץ בשעת הגניבה משלם פעם נוספת. זהו קנס מן התורה, שכן השומר נחשב כגנב, וכך נדרש בתורה שיתחייב כדין גנב רגיל.
לשון המשנה:
"היכן פקדוני" - המפקיד תובע מן השומר את החפץ שמסר לו לשמירה.
"אמר לו נגנב" - השומר טוען כי החפץ נגנב, בשונה מן המשנה הקודמת שבה טען כי אבד.
"משביעך אני, ואמר אמן" - המפקיד מחייבו בשבועה שאין החפץ ברשותו, והשומר נשבע ומאשר את טענתו.
"והעדים מעידים אותו שגנבו" - באים עדים ומעידים שהשומר עצמו הוא שגנב את החפץ.
"משלם תשלומי כפל" - עליו להשיב פי שניים, שהרי טען טענת גנב ונחשב כגנב לכל דבר.
הודה מעצמו:
אם קודם שבאו העדים והפלילוהו הודה השומר מעצמו כי שיקר וכי החפץ לא נגנב - "משלם קרן וחומש ואשם". במקום תשלומי כפל, לאחר שהודה כי נשבע לשקר, עליו להשיב את הקרן - את מה שגזל, להוסיף עליו חומש כדי לזכות בכפרה, ולהביא קרבן אשם גזילות.
באו העדים ולאחר מכן הודה:
כאן מצויה תפנית מעניינת: אם תחילה באו העדים והעידו עליו, ורק לאחר מכן הודה שנטל את החפץ, אין הוא משלם לא את הכפל ולא את החומש. הטעם טכני: אי אפשר להתחייב אלא באחד משני החיובים - העדים מחייבים אותו בכפל, והודאתו מחייבת אותו בחומש - ומכיוון ששני החיובים חלים עליו כאחד, אין הוא משלם אף אחד מהם. סופו של דבר: הוא משיב את החפץ, מודה באשמתו, ואינו משלם כפל, אך מביא קרבן אשם גזילות כדי להשיג כפרה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דינו של שומר חינם הטוען טענת גנב. משנשבע לשקר ובאו עדים והעידו שהוא עצמו גנב - משלם תשלומי כפל כדין גנב. הודה מעצמו קודם שבאו העדים - משלם קרן וחומש ומביא אשם גזילות. באו העדים תחילה ורק אחר כך הודה - אינו משלם לא כפל ולא חומש, אלא משיב את הקרן ומביא אשם גזילות לכפרה.