בבא קמא, פרק י', משנה ח'. המשנה מבקשת לברר שאלה אחת: גנב שהחזיר את החפץ שגנב, אך לא הודיע לנגזל שהחפץ הושב למקומו - האם נחשב הדבר שקיים את חובת ההשבה?
הנפקא מינה למעשה:
ההבדל המעשי הוא שאם אין ההשבה נחשבת השבה, ממשיך הגנב לשאת באחריות על החפץ הגנוב. השואל חפץ מחברו מקבל את כל ההנאה שבשאילה, ולפיכך הוא חייב לא רק בגניבה ואבידה אלא אף באונסין - נסיבות שאינן בשליטתו: שאלת, מצופה ממך להשיב. הגנב אינו פחות ממי שנוטל שלא ברשות, ולכן הוא נושא באחריות מלאה. משמעות הדבר: אם לא מילא את חובתו, ואירע לחפץ דבר - נשבר, מת, נגנב או כל כיוצא בזה - יתחייב הגנב לשלם את דמיו.
התשובה: הדבר תלוי בידיעת הבעלים:
יסוד הדברים הוא שאדם שומר על חפציו. הכול תלוי, אפוא, בשאלה אם ידעו הבעלים על הגניבה:
ידעו הבעלים שנגנב: משסבר שחפציו אינם עוד ברשותו, חדל מלהשגיח עליהם. משהוחזר החפץ, אין הבעלים יודע שעליו לחדש את שמירתו, ואי אפשר לצפות ממנו לשמור על מה שאינו יודע שנמצא ברשותו. לפיכך נשארת האחריות על הגנב.
לא ידעו הבעלים שנגנב: שמירתו נמשכה כסדרה, וכשהושב החפץ הוא ממשיך לשמור עליו כדרכו תמיד. אין, אפוא, כל סיבה שלא ישוב להיות הצד האחראי, והמשיב יצא ידי חובתו ונפטר מן האחריות.
החילוק שבין חפץ דומם לבעל חיים:
כל זה אמור בחפצים דוממים. הגוזל כוס ומחזירה אל המדף: אם ידעו הבעלים שנגזלה ולא ידעו שהושבה - עדיין הגזלן אחראי עליה, שהרי לא הפעילו את מערכת השמירה על הכוס. ואם לא ידעו כלל שנגזלה - השמירה בבית פועלת כשם שפעלה תמיד, והגזלן פטור מעתה מאחריותו.
אך בבעל חיים הדין שונה. הגונב כבש מחברו - עצם העובדה שהוציאו מרשות הבעלים, שראה את העולם הגדול ושנהגו בו אחרת, עלולה לשנות את התנהגותו. שמא יתחיל לשוטט, משנודע לו שיש מרעה ירוק יותר מחוץ למקום שבו הוא מוחזק ונשמר, וכיוצא בזה. משום כך לא די בכך שהבעלים אינו יודע שנלקח והושב, שהרי מעתה עליו להשגיח על אותו כבש ולוודא שאינו נוהג בצורה חריגה ביחס למה שהיה קודם לכן. לפיכך חובה להודיע לו שנגנב והוחזר, וכך יפטור הגנב את עצמו מכל אחריות נוספת לכל שיארע לאותו כבש. זוהי תמצית המשנה.
לשון המשנה:
"הגונב טלה מן העדר והחזירו" - הגונב טלה והשיבו למקומו, והמדובר במקרה שלא ידעו הבעלים לא בגניבתו ולא בהחזרתו. מאחר שאנו חוששים שמא ישנה הטלה את התנהגותו מכפי שהיה, ואין הבעלים יודע לתת דעתו על כך - "ומת או נגנב", אם אירע לאותו טלה דבר, שמת או שנגנב או כל מקרה אחר - "חייב באחריותו". הגנב נותר אחראי, ועליו לשלם לנגזל טלה חדש, שהרי הבעלים לא ידע לשנות את התנהגותו, ונמצא שהגנב לא פטר עצמו מהתחייבויותיו.
"לא ידעו בעלים לא בגניבתו ולא בחזירתו" - זהו התנאי שבו נאמר הדין: שלא ידעו הבעלים לא על הגניבה ולא על ההחזרה.
אולם אם ידעו הבעלים בגניבה, והם מבקשים לברר מה אירע - "ומנו את הצאן ושלמה היא" - מנו את העדר ומצאוהו שלם, ואמרו: הכבשה שהייתה חסרה שבה אל העדר - "פטור". כל עוד יודע הגנב שהבעלים יודעים כי הכבשה הושבה, פטור הוא מאחריות נוספת, שכן הבעלים אומר לעצמו: כנראה שהגנבים החזירוה, ומעתה עלינו לפקוח עליה עין. אף אם ידוע לו שהיו כאן גנבים, הריהו אומר: שבה למקומה, ומן הסתם נצטרך לשמור עליה טוב יותר להבא.
לסיכום: למדנו כי השבת גזלה שלא מדעת הבעלים תלויה בשאלה אם ידעו הבעלים בגניבה. בחפץ דומם - אם לא ידעו כלל, שמירתם נמשכת כסדרה והגזלן נפטר; ואם ידעו בגניבה ולא בהחזרה, נותרת האחריות עליו. בבעל חיים, לעומת זאת, מאחר שיציאתו מרשות הבעלים עלולה לשנות את התנהגותו, אין די בהחזרה בלבד, ועל הגנב להודיע לבעלים על הגניבה ועל ההשבה כדי להיפטר מאחריותו.