בבא קמא, פרק ה', משנה ז'. במשנה זו אנו מסיימים את הנושא של בור. הפסוק נקט לשון "ונפל שמה שור או חמור" - שאם נפלו שור או חמור לתוך הבור, האחראי על הבור חייב לשלם על הנזק. עניינה של משנתנו לקבוע כי אף שהכתוב הזכיר שור וחמור, אין בסוגי בעלי חיים אלו דבר מיוחד: אף אם נפל לבורו של חברו כלב מחמד או כל יצור אחר, חייב בעל הבור בתשלומי הנזק שנגרם לבעל החיים.
מתוך שהמשנה עוסקת בנקודה זו, היא ממשיכה וקובעת שאותו הדין חל בעניינים רבים שבחומש. אין היא מונה את כולם, אלא רבים מהם.
המקרים שמנתה המשנה:
"אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור" - בכל הנוגע לנפילה לבור אין הבדל בין שור לכל סוג אחר של בהמה, והאחראי לבור חייב בנזקים.
"ולהפרשת הר סיני" - ההרחקה מהר סיני. נאמר: "השמרו לכם עלות בהר ונגע בקצהו" - אזהרה שלא לעלות בהר ואף לא לגעת בקצהו, ובהמשך: "אם בהמה אם איש לא יחיה". ניתן היה לחשוב שמדובר דווקא בבהמות, שהן חיות משק מבויתות, אך אין הדבר כן: אף אדם שיצא ממצרים ועימו ג'ירפת מחמד - גם היא הייתה נענשת באותה מידה אילו התקרבה יותר מדי אל ההר. אמנם לא לגמרי ברור מדוע נזקקה המשנה לאירוע חד-פעמי שהיה בהר סיני, אך לעיתים אכן נוקטת המשנה בדרך זו.
"ולתשלומי כפל" - בעניין גניבה אומר הכתוב: "אם המצא תמצא בידו הגנבה משור עד חמור עד שה חיים - שנים ישלם". הגנב מחזיר את הבהמה הגנובה ומשלם שוב את שוויה. אף שהכתוב פירט בהמות מסוימות, הדין חל על כל סוגי הבהמות.
"ולהשבת אבידה" - נאמר בספר דברים: "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם, תשיבם לאחיך", וכן: "וכן תעשה לחמורו". אין בבעלי חיים אלו דבר ייחודי: הרואה את דוב הנמלים של חברו תועה ואבוד - חייב אף בהשבתו.
"לפריקה" - מצוות הסיוע בפריקת משא מעל בהמה. נאמר: "כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו, וחדלת מעזב לו - עזב תעזב עמו". הרואה את החמור רובץ ונמחץ תחת כובד משאו אינו רשאי להימנע מלהתערב, אלא עליו לסייע בפריקתו יחד עם בעליו, כדי שלא יימחץ. ואף שנקט הכתוב חמור, אותו הדין חל גם על מי שהעמיס משא על פיל הקרב שלו.
"לחסימה" - שימת מחסום על פי הבהמה. הכתוב אומר במפורש: "לא תחסום שור בדישו" - שור הדש בגורן אין לחסום את פיו, אלא יש לאפשר לו לאכול תוך כדי מלאכתו. אך אין בשור דבר מיוחד: העושה מלאכה אחרת בתבואה בבהמה מסוג אחר, אסור לו לחסום אותה.
"לכלאיים" - בדיני כלאיים בבעלי חיים ישנם שני יישומים שאינם קשורים זה לזה:
הרבעת מינים - "בהמתך לא תרביע כלאיים", כגון הרבעת סוס עם חמור לצורך יצירת פרד. איסור זה חל לא רק על בהמות, שהן חיות משק מבויתות, אלא אף על חיות.
חרישה - "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו". אין לחרוש בשני בעלי חיים הרתומים יחד ומושכים את המחרשה, שור וחמור, והוא הדין לכל בעלי חיים משני מינים שונים.
"ולשבת" - הפסוק שאנו אומרים בקידוש: "לא תעשה כל מלאכה, אתה ובנך ובתך... ושורך וחמורך וכל בהמתך". גם כאן הדין אינו מוגבל לשור ולחמור: מי שברשותו ג'ירפת מחמד, אסור לו להעבידה בשבת.
מעניין שהרמב"ם לומד, וכך מביא הברטנורא, שהאיסור מדאורייתא - לפחות בחלק של החרישה - הוא דווקא כאשר שני בעלי החיים הם מין אחד טמא ומין אחד טהור, האחד כשר והאחד שאינו כשר. לפי זה, שתי בהמות טמאות המושכות יחד, או שתי בהמות טהורות, אין בהן אלא איסור דרבנן. אחרים, כמו הרא"ש, למדו שהאיסור חל מדאורייתא אף בשני בעלי חיים שהם חיות או שניהם בהמות, כשרות או שאינן כשרות. יש כמובן נפקא מינות לכך, אך הנקודה המשותפת היא שאף שהכתוב מדבר בבעלי חיים מסוימים כשור וחמור, כוונתו לבעלי חיים באופן כללי.
ומוסיפה המשנה: "וכן חיה ועוף כיוצא בהן" - אין הדברים אמורים בחיות משק מבויתות בלבד, אלא אף בחיה, שהיא חיית בר, ובעוף. גם יען וכיוצא בו נכלל בכל הדינים הללו במידה שווה לדיני הבהמות.
אם כן, שואלת המשנה: "למה נאמר שור או חמור?" - מדוע ציין הכתוב בדין בור דווקא שור או חמור? ותשובתה: "אלא שדיבר הכתוב בהווה" - הכתוב נקט את המקרים הרגילים והמצויים, שכן דרכם של בני אדם להחזיק שוורים וחמורים. ואולם הדין חל כיום באותה מידה גם על כלבים וחתולים, הנפוצים הרבה יותר.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי אף שהכתוב נקט בעלי חיים מסוימים, אין ייחוד בסוגיהם, והדין חל על כל בעלי החיים - בנפילת הבור, בהפרשת הר סיני, בתשלומי כפל, בהשבת אבידה, בפריקה, בחסימה, בכלאיים ובשבת, וכן בחיה ובעוף. הכלל העולה מכאן: "דיבר הכתוב בהווה".