אנו מגיעים למשנה האחרונה בפרק השביעי של מסכת בבא קמא. עד כה עסקה המסכת ברובה בהלכות הנוגעות לבהמות ולחיות, ובחתימת הפרק מביאה המשנה מקבץ של דיני דרבנן ותקנות חכמים המגבילים ומסדירים את האופן שבו אדם מגדל בעלי חיים. מדובר באוסף של מקרים שונים שאינם קשורים זה לזה.
"אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל":
אסור לגדל בהמה דקה, כלומר עדרי עזים וכבשים, בארץ ישראל - וכפי שיתבאר, האיסור מתייחס לתחומי היישוב. ביסוד התקנה עומד רצונם של חז"ל להבטיח את קיומה של מצוות יישוב ארץ ישראל, ולאפשר לארץ לכלכל אוכלוסייה גדולה ככל האפשר. קרקע היא משאב מוגבל: אפשר להקצותה לגידולים חקלאיים המספקים מזון לבני אדם, ואפשר להקצותה למרעה. משמגדלים בהמות, הן אוכלות את התבואה הצומחת, ונמצא שהתפוקה החקלאית של הארץ פוחתת. אף שיש תועלת בריבוי בהמות, הקצאת קרקע רבה יותר לחקלאות מאפשרת לכלכל אוכלוסייה גדולה יותר, ולפיכך אסרה המשנה את גידולן של עזים וכבשים.
שני היתרים במשנה:
"אבל מגדלין בסוריא" - בסוריא מותר לגדל עזים וכבשים ללא כל הגבלה. סוריא היא האזור שמצפון לארץ ישראל, בסביבות נהר פרת, שנכבש בידי דוד המלך בימי בית ראשון. כיבוש זה לא הרחיב את גבולותיה ההלכתיים של ארץ ישראל, וקדושת הארץ לא חלה עליו. בטעם הדבר יש דיון בראשונים, אך היסוד הוא שהכיבוש לא נעשה בהשתתפותם ובאישורם המלא של חכמים, אלא כמעשה יחיד. נמצא שהגבולות המדיניים התרחבו עד סוריא, אך קדושת הארץ לא הגיעה לשם. הדבר דומה לגבולות מדינת ישראל בימינו, הכוללים את אילת, אף שאילת אינה בכלל ארץ ישראל ומעולם לא נתקדשה בקדושתה. מאחר שאין בישיבת סוריא קיום מעלותיה הרוחניות של ישיבת ארץ ישראל, לא ראו חכמים ערך בהגבלת גידול הבהמות שם; אדרבה, אם לא תוכל האוכלוסייה להתקיים שם, תיאלץ לנוע דרומה ולהגיע לארץ ישראל עצמה.
"ובמדברות שבארץ ישראל" - במדברות שבארץ ישראל מותר לגדל עדרי כבשים ועזים ללא הגבלה. מאחר שאין שם יישוב, אין קרקעות אלו מוקדשות ממילא לשימוש חקלאי, ואין ברעיית העדרים שם, מחוץ לתחומי המרכזים המיושבים, כדי לצמצם את יכולת הארץ לכלכל את אוכלוסייתה.
ראוי לעמוד על כך שאף בהמה גסה - פרות, סוסים ופרדים - אוכלת מן התוצרת החקלאית ומצמצמת את כמות המזון שניתן לייצר בארץ. אף על פי כן לא אסרו חכמים את גידולה, משום שבהמות אלו הן בהמות משא ובהמות עבודה המשמשות לחקלאות עצמה. חכמים לא רצו להתקין תקנה שאין הציבור יכול לעמוד בה, וכל תקנה שאין הציבור יכול לעמוד בה אינה מחייבת. לפיכך אסרו את גידולן של עזים וכבשים בלבד, ולא את שאר סוגי בהמות העבודה.
"אין מגדלין תרנגולים בירושלים מפני הקדשים":
אין לגדל בירושלים תרנגולים המשוטטים בחופשיות, שכן הם מחפשים את מזונם באשפתות שסביב העיר, מקום שמצויים בו כל מיני דברים ובכללם שרצים מתים. החשש הוא שהתרנגולים המנקרים באשפתות יביאו עמם עצמות קטנות, ואפילו עצם כשיעור שעורה מן השרצים מהווה מקור טומאה. ירושלים מלאה באנשים האוכלים קדשים - כל העולה לרגל ומביא קרבן שלמים או תודה אוכל קדשים קלים בתוך חומות העיר - ולפיכך חששו חכמים למקורות טומאה קטנים ובלתי מורגשים המסתננים לעיר באמצעות התרנגולים. איסור זה מתייחס לתרנגולים המסתובבים חופשי, אך תרנגולים המוחזקים בלול סגור מותרים.
מקור לכך ניתן לראות במשנה במסכת חולין, בסוף הפרק הראשון, המזכירה את קריאת הגבר. מכאן שהיו תרנגולים בירושלים, אלא שהוחזקו בתוך לול סגור ולא יכלו לשוטט ולהביא טומאה.
"ולא כהנים בארץ ישראל מפני הטהרות":
אף מחוץ לירושלים אסורים הכהנים לגדל תרנגולים בכל מקום בארץ ישראל. אכילת קדשים, ואפילו קדשים קלים, אינה אפשרית מחוץ לחומות ירושלים, אך הכהנים מקבלים מתנות של תרומה גדולה, תרומת מעשר וחלה, ומוטלת עליהם חובה מן התורה לשמור על טהרתן. אף אם אין בביתו תרומה באותה שעה, אם מגדל הכהן תרנגולים בסביבתו עלולים הם להביא עמם טומאה כשיעור, וייטמאו כלי המטבח - הקערות והסכינים; ולאחר מכן, בקבלו את תרומתו, יטמא אותה בשוגג. מחוץ לארץ ישראל אין בכך בעיה: אין תרומה בחוץ לארץ, ואף החלה הנוהגת שם טמאה מתחילתה ועד סופה, ואין הדבר נוגע לענייננו.
"אין מגדלין חזירים בכל מקום":
אסור ליהודי לגדל חזירים בכל מקום, וזהו דין מדרבנן. מדאורייתא כבר קיים איסור לגדל בעלי חיים טמאים כמקור למזון, אף אם נמכרים לגויים, ולפיכך גידול חזירים לצורך מכירת בשרם אסור בלאו הכי. אולם גידול חזירים למטרות מסחריות אחרות, כגון לצורך עורותיהם, אינו אסור מן התורה - ועל כך באה תקנת חכמים ואסרה.
ומדוע נאסרו דווקא החזירים? מפני מעשה שהיה. בסוף תקופת החשמונאים נלחמו שני האחים, אריסטובולוס והורקנוס, על השליטה בירושלים, האחד צר על השני: זה שמחוץ לחומות וזה שבתוכן. אף שהתנהלה מערכה צבאית, היו אנשי החוץ מספקים לאנשי הפנים שני כבשים בכל יום, בתיבה שהועלתה מעל החומות, כדי שיוכלו להקריב את קרבנות התמיד בבית המקדש. עד שיום אחד אמרו: כל עוד נספק להם את התמידים, לא ננצח במלחמה זו, שכן השם בעזרם. במעשה חצוף ומעורר סלידה שלחו בתיבה חזיר תחת הכבשים, ואומרת הגמרא שנעץ החזיר את פרסותיו בחומות ירושלים ונזדעזעה כל ארץ ישראל. בעקבות אותו אירוע נורא עמדו חכמים וגזרו: אין יהודים מגדלים חזירים עוד, בכל מקום.
"לא יגדל אדם את הכלב אלא אם כן היה קשור בשלשלת":
אין המשנה עוסקת באיסור להחזיק חיית מחמד קטנה ובלתי מזיקה. הכוונה היא לכלבים גדולים ומאיימים, הנובחים ועלולים לנשוך, להבהיל, ואף לגרום לאישה להפיל מחמת הפחד חס ושלום. לפיכך אסור להחזיק כלב מסוג זה אלא אם כן הוא קשור בשלשלת מתכת, באופן שאיש אינו מתיירא מפניו.
"אין פורסין נישבין ליונים אלא אם כן היה רחוק מן היישוב שלושים ריס":
אין לפרוס מלכודות לצוד בהן יונים, אלא אם כן הן מוצבות הרחק מן היישוב. אנשים גידלו יונים לצרכים שונים - למזון, לדישון, לצורכי תקשורת ולקרבנות - ואף שיונת בר הפקר היא, וזכות כל אדם לזכות בה כשם שזוכה בדג שבים, יונים רבות הן בבעלות פרטית ומשוטטות בחיפוש אחר מזונן. הפורס רשת בקרבת היישוב עלול ללכוד את יונתו של חברו, והרי זו גזלה. לפיכך תיקנו חכמים להרחיק את הרשתות מן המרכזים המיושבים, כדי שכל ציפור הנלכדת תהיה מן הסתם הפקר ולא בבעלות פרטית.
באשר לשיעור המרחק - שלושים ריס (ובגרסאות אחרות: רוס) - שבעה וחצי מהם במיל אחד, ונמצא ששלושים ריס הם ארבעה מיל. מיל אחד הוא אלפיים אמה. מקור המילה זהה למקור המילה הלועזית mile, מלשון אלף בלטינית (כמו במילים 'מיליפד' - אלף רגליים - ומילימטר), שכן מדובר היה באלף צעדים של חייל רומאי; אלא שחז"ל לא מדדו בצעדים אלא באמות, ומכאן שיעור אלפיים האמה. אף שהשם דומה למייל, השיעור קרוב הרבה יותר לקילומטר של ימינו, ונמצא שיש להציב את מלכודות הציפורים במרחק של כארבעה קילומטרים מחוץ לעיר, כדי להבטיח שאין הצייד לוכד ציפורים שבבעלות פרטית.
לסיכום: במשנה זו נאספו תקנות חכמים בענייני גידול בעלי חיים: איסור גידול בהמה דקה בארץ ישראל מפני יישוב הארץ, וההיתר בסוריא ובמדברות; היתר גידולה של בהמה גסה מפני שאין הציבור יכול לעמוד באיסורה; איסור גידול תרנגולים בירושלים מפני הקדשים ובכל ארץ ישראל לכהנים מפני הטהרות; איסור גידול חזירים בכל מקום בעקבות מעשה החשמונאים; איסור גידול כלב מזיק שאינו קשור בשלשלת; ואיסור פריסת מלכודות ליונים בקרבת היישוב מחשש גזל.
בכך סיימנו את הפרק השביעי של מסכת בבא קמא ואת הנושאים שנידונו בו. בפרק השמיני נעבור לנושא חדש לגמרי - דיני חובל בחברו.