בבא קמא, פרק ט', משנה ז'. משנתנו ממשיכה לדון בהלכות החלות על מי שנשבע לשקר שאינו חייב ממון לחברו. כפי שכבר למדנו, המבקש לשוב בתשובה אינו נדרש להשיב את הגזילה בלבד, אלא להוסיף עליה חומש - תוספת של עשרים וחמישה אחוזים - ורק לאחר השבת הקרן והחומש הוא מביא את קרבן אשם גזילות.
חידושה של המשנה - חומש על חומש:
אדם גזל מחברו מאה, וכשהתעמת עמו הנגזל נשבע לשקר שמעולם לא גזל. לאחר מכן הודה, וכעת מוטל עליו להשיב מאה ועשרים וחמישה. השיב את המאה בלבד, וכשתבע הנגזל את יתרת החוב טען הגזלן שנתן לו את הכול, ונשבע על כך שבועת שקר שנייה. אם יחזור בו ויבקש לתקן, יתחייב בחומש על אותם עשרים וחמישה - שישה ורבע.
וכך יכול הדבר להימשך, מבחינה תיאורטית, עד אינסוף - עד שהסכום שכפר בו בשבועה יהיה פחות משווה פרוטה. וזו לשון המשנה:
"נתן לו את הקרן ונשבע לו על החומש" - הגזלן חזר בו לאחר השבועה הראשונה והשיב את הקרן שגזל, אך נשבע לשקר בפעם השנייה על החומש. "הרי זה משלם חומש על חומש" - כשיבקש לתקן את מעשיו, ישלם לא רק את החומש שנתחייב בו מלכתחילה, אלא אף חומש על אותו חומש. "עד שיתמעט הקרן פחות משווה פרוטה" - עד שהסכום שנשבע עליו לשקר יפחת משווה פרוטה.
יש לדייק בלשון המשנה: הסכום שעליו נשבע נקרא כאן 'קרן', אף שהקרן המקורית היא מה שגזל בתחילה. אלא שכל כפירה בשבועה הרי היא כגזילה חדשה, ולפיכך הסכום השני - החומש - נעשה בעצמו 'קרן' לעניין החיוב הבא.
חמש הדרכים לחיוב אשם גזילות:
דין זה אינו מוגבל לנטילת דבר שאינו שלו. הפסוק העוסק באשם גזילות (ויקרא ה', כ"א) מונה חמישה אופנים שבהם מתחייב אדם באשם גזילות, וזו כוונת המשנה באומרה "וכן": כל הנשבע לשקר על ממון שהוא חייב לחברו, ומבקש לתקן את המעוות, חייב להשיב את החוב בתוספת עשרים וחמישה אחוזים.
"וכן בפיקדון, שנאמר: וכיחש בעמיתו בפיקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו או מצא אבידה וכיחש בה":
"בפיקדון" - המפקיד חפץ ביד חברו לשמירה, וכשבא ליטלו טוען השומר שאבד, ובאמת נטלו לעצמו.
"או בתשומת יד" - הלוואה: הלווה כופר בחוב או טוען בשקר שכבר פרעו.
"או בגזל" - הגוזל מחברו וכופר בכך, והוא המקרה שבו פתחה המשנה.
"או עשק את עמיתו" - עושק הוא המחזיק בממון חברו ומסרב לשלמו, כגון הכובש שכר שכיר וכופר בחובו.
"או מצא אבידה וכיחש בה" - המוצא אבידה, כגון ארנק, ומשמעמתים אותו נשבע לשקר שאינה ברשותו.
"ונשבע על שקר" - בכל אחד מן המקרים הללו, אם נשבע לשקר ולאחר מכן בא לתקן, "הרי זה משלם קרן וחומש ואשם": משיב את הקרן שהוא חייב באמת, מוסיף עליה חומש, ולאחר מכן מביא את קרבן אשם גזילות.
שומר חינם שכפר בפיקדון:
המשנה עוברת למקרה של שומר חינם - השומר על חפץ חברו בלא לקבל שכר, אלא כטובה בלבד. כלל הוא ששומר חינם פטור מגניבה ומאבידה: אם הפיקדון נעלם - הרי זו אבידה, ואם נטלו אחר - הרי זו גניבה, ובשני המקרים אין השומר חייב לפצות את המפקיד, שהרי טובה בלבד עשה עמו. לעומתו, שומר שכר - שאינו נדון במשנתנו - חייב בגניבה ובאבידה, שכן שמירה זו עצמה היא המלאכה שעליה הוא נוטל שכר.
המפקיד שואל: "היכן פיקדוני" - היכן החפץ שהפקדתי בידך? "אמר לו: אבד" - השיב השומר שהפיקדון אבד ואין הוא יודע מה עלה בגורלו, ולפיכך פטור הוא מלשלם.
"משביעך אני" - אמר לו המפקיד: הריני משביעך שדבריך אמת. "ואמר: אמן" - ענה השומר אמן, ואמן משמעו הסכמה גמורה לכל שנאמר.
עניית אמן על שבועה שהשביעו חברו נחשבת כשבועה גמורה לכל דבר, על אחריותה והשלכותיה, אף שהנשבע לא הוציא מפיו לשון שבועה ולא הזכיר את שם השם. כך מצינו בסוטה, וכיוצא בזה בשומע קידוש מפי אחר ועונה אמן, שנחשב כאילו קידש בעצמו.
"ועדים מעידים אותו שאכלו" - לאחר מכן באו עדים והעידו שראוהו אוכל את הפיקדון, ונמצא שנשבע לשקר ונתפס בשקרו.
ומה הדין? "משלם קרן" - בלבד. השומר, שהיה למעשה גזלן, חייב להשיב את שווי הפיקדון, ותו לא. אין כאן חיוב חומש, שכן אין הוא בא מדעתו לשוב בתשובה ואינו מודה כלל, אלא נתפס בעדים; ומאותו טעם אף אינו יכול להביא אשם, שהרי לא נהג כשורה. אף תשלומי כפל אין כאן, אף על פי שהחזיק בשאינו שלו, משום שלא נטלו בגניבה אלא נמסר לידו ברשות, ומשהשאירו אצלו וטען שאבד - אין זו גניבה המחייבת כפל, ואינו משלם דבר מלבד הקרן.
הודה מעצמו:
אך אם הודה השומר מעצמו שאכל את הפיקדון, "משלם קרן וחומש ואשם" - משיב את הקרן, מוסיף עליה חומש, ומביא את קרבן האשם. יסוד הדבר: תשלומי החומש והבאת הקרבן ניתנים דווקא למי שמודה ומבקש לשוב בתשובה. המתעקש בשקרו ואינו חוזר בו, אין ניתנת לו הזדמנות זו לטהר את עצמו - אינו משלם חומש ואינו מביא אשם.
ואם באו העדים תחילה ונתפס, והשיב את הפיקדון, ולבסוף הודה מעצמו מתוך רצון לעשות את הישר - כיוון שהודה וכבר השיב את הפיקדון, רשאי להביא את אשמו ולהתכפר, שהרי מבקש הוא כפרה. אשר לחיוב החומש לאחר שכבר תפסוהו העדים - מחלוקת ראשונים היא, ונקודה זו נותרת בסימן שאלה.
בכך מסתיימת המשנה, אולם המשנה הבאה היא המשך ישיר לאותו מקרה ממש, ועל כן ראוי ללמוד את שתיהן ברצף אחד.