בבא קמא, פרק ח', משנה ז' - המשנה האחרונה של פרק החובל. אנו מסיימים לא בנקודה הלכתית בלבד, אלא בנקודה השקפתית ממש.
תשלום ממון אינו פוטר מבקשת מחילה:
המשנה קובעת: "אף על פי שהוא נותן לו - אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו". אף שהחובל בחברו נתן לו את הפיצוי הכספי הראוי, אין מוחלים לו בשמיים עד שיבקש מן הנפגע את סליחתו. ואין הדבר אמור בחבלה בלבד, אלא בכל ענייני בין אדם לחברו - בושת, גניבה או העלבה - בכל מקרה שבו שילם אדם את הפיצוי הממוני המוטל עליו. שכן התשלום עניין אחד, והפגיעה האישית עניין אחר לגמרי: העלבון, התחושות הקשות, הטינה, הביזיון וההשפלה. אין מדובר בתשלומי בושת, אלא בכאב הפנימי - "כיצד יכולת לעשות לי דבר כזה?", "חשבתי שאנו חברים". כאב אישי זה תלוי ועומד מעל ראשו של הפוגע, עד שימחל לו הנפגע.
הראיה מאבימלך:
המשנה מביאה פסוק לראיה: "ועתה השב אשת... וגו'". מחוץ להקשרו קשה להבין במה מדובר, ולכן נעמוד על הרקע. אבימלך מלך גרר לקח את שרה בעת שאברהם ושרה עברו בעירו. אנשי גרר לקו במכה נוראה ונסתמו כל נקביהם, כך שלא יאונה לשרה כל רע. לבסוף נגלה השם אל אבימלך בחלום ואמר לו כי מות ימות אלא אם כן ישיב את האישה לבעלה.
אולם השבת האישה כשלעצמה לא הספיקה. אבימלך נדרש לפייס את אברהם, ולמעשה גם את שרה - שהייתה זקוקה להתנצלות בדיוק כמוהו ואף יותר. וכך אכן עשה. הפסוק ממשיך ואומר שלא די בהשבת אשת האיש לאברהם, אלא "ויתפלל בעדך וחיה" - על אבימלך לדאוג שאברהם יתפלל בעדו כדי שיתרפא, ומשמעות הדבר שאברהם ימחל לו בלב שלם. לפיכך מפרט הכתוב כיצד תיקן אבימלך את מעשיו כלפי אברהם ואף כלפי שרה, באומרו "לא ידעתי" - ובכל זאת אין די בכך, ונדרשה גם תפילתו של אברהם בעדו.
"ומנין שלא יהא המוחל אכזרי":
מניין שהנעלב, הנפגע והניזוק צריך להיות מוכן למחול ולא לנהוג באכזריות? האכזריות היא בכך שהנפגע יודע כי אם לא ימחל לפוגע בו, יישא אותו אדם בהשלכות מן השמיים ולא יימחל לו - ולפיכך מניעת הסליחה היא מעשה אכזרי. על כך אומרת המשנה שאל לו לאדם להיות אכזרי במניעת המחילה, "שנאמר: ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך וגו'". אברהם, שהוא הנפגע, התפלל בעד אבימלך והשם ריפא אותו - ומכאן שעל הנפגע למחול בלב שלם, ואף להתפלל על טובתו של הפוגע בו.
פסק ההלכה ברמב"ם:
זהו פסוק להלכה ממש, והרמב"ם כותב זאת שחור על גבי לבן: "אסור לאדם שיהיה אכזרי ולא יתפייס, אלא יהיה נוח לרצות וקשה לכעוס" - אין לאדם לסרב להתפייס, ומלכתחילה עליו להיות נוח להתרצות וקשה לכעוס. וממשיך: "ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול - מוחל בלב שלם ובנפש חפצה" - כאשר מבקש הפוגע את סליחתו, על הנפגע למחול לו ברצון גמור ובחפץ לב, "ואפילו הצר לו הרבה וחטא לו הרבה" - גם אם העלבון, הנזק והכאב היו חמורים, ואף אם המעשה היה מרושע ממש, "לא יקום ולא יטור" - אין לו לבקש נקמה ואף לא לנטור טינה.
מוציא שם רע - יוצא מן הכלל:
מעניין שהירושלמי מביא סוג עבירה אחד שדינו שונה: מי שהוציא שם רע על חברו. הנזק כבר נעשה ואי אפשר להשיב את השד לבקבוק, וקשה מאוד לעצור את התפשטותו. במקרה זה אין הנפגע חייב להיות סלחן במידה שווה, וכך אכן מביא הרמ"א.
הסלחנות כסימן לזרע ישראל:
באופן כללי, מידת הסלחנות היא מרכיב חיוני במשמעות של להיות יהודי, וכך אומר הרמב"ם במפורש: "וזהו דרכו של זרע ישראל ולבם הנכון" - זו דרכם של ישראל, בעלי הרגישויות המכוונות כראוי. לעומת זאת כותב הרמב"ם שאין זה כך אצל אומות העולם, ואי-סלחנות אף מנוגדת לדרך החיים היהודית. ראיה לכך מסיפור הגבעונים בספר שמואל, שהפכו למה שאנו קוראים "נתינים": מן המשניות ברחבי הש"ס עולה שאסורים הם לבוא בקהל ה', משום שאותם אנשים היו בלתי ניתנים לפיוס וביקשו לנקום בשאול ובבניו. מכיוון שלא היו סלחנים, אין להם מקום בעם ישראל - ומכאן שהסלחנות היא ערך מרכזי במוסר היהודי.
המבקש שיחבלו בו:
עד כאן חלקה הראשון של המשנה. חלקה השני עוסק במי שקיבל הוראה לגרום נזק. המשנה אומרת "האומר" - אם אמר אדם לחברו:
"סמא את עיני" - הוצא את עיני.
"קטע את ידי" - כרות את ידי.
"שבר את רגלי" - שבור את רגלי.
בכל אלו החובל חייב. אם אמר ראובן לשמעון "סמא את עיני", ובא שמעון וסימא את עינו - שמעון חייב, משום שאנו מניחים שראובן לא דיבר ברצינות. ההקשר הוא של אנשים המפגינים אומץ ומתגרים זה בזה: "קדימה, נסה להרביץ לי, נסה להוציא לי את העין". לפיכך, אם הכה אותו בפועל או סימא את עינו, הוא חייב, שכן ניתן להניח בביטחה שאין אדם רוצה באמת לחטוף מכה או שיוציאו את עינו.
ממשיכה המשנה: "על מנת לפטור - חייב". אם בעיצומה של קטטה אומר ראובן לשמעון "נראה אותך, תן לי את המכה החזקה שלך", ושמעון משיב "ואם אשבור לך את הפרצוף, תמחל לי?", וראובן עונה "כן, קדימה" - עדיין חייב. אנו מבינים שהדברים נאמרו בדרך רטורית וסרקסטית, וכאשר החובל הוא זה שמבקש את המחילה כוויתור מראש, הרי זה חלק מאותה התגרות שאין הדובר מתכוון לה, והמזיק חייב.
לעומת זאת, כאשר הנחבל אומר במפורש מראש שהוא מוותר על כל אחריות או תביעה כלפי החובל בו, הרי זה ויתור מספיק. כך למשל אדם הבא אל הרופא, והרופא אומר לו: "האם אתה בטוח שברצונך שאעקור את השן? אולי ניתן להצילה", והוא משיב: "לא, ברצוני שתעקור אותה, ואני מוחל לך ומוותר על כל תביעה שיש לי נגדך". כאן ברור שהמסכים לעקירה מתכוון לדבריו ומתכוון לוותר.
נמצא, כפי שמבינה הגמרא, שאם המבקש את המחילה הוא המזיק - אנו יוצאים מנקודת הנחה שהתשובה "כן, קדימה" אינה כנה. אך אם ההקשר מלמד שהבקשה כנה, פטור המזיק מנזקיו, שכן פעל על פי בקשתו הכנה של הניזוק.
נזק בגוף ונזק בממון:
מצד שני שנינו: "קרע את כסותי, שבר את כדי - חייב". הרעיון כאן מדבר במקרה שהאדם מונה קודם לכן להיות שומר: מסרתי לחברי את כדי לשמירה, ולאחר מכן התקשרתי ואמרתי לו "שבור את הכד". ההנחה במקרה כזה היא שבעל הכד לא התכוון לדבריו, ולכן השובר חייב - שהרי הופקד לשמור עליו ולא לרסקו. אך אם נתתי לחברי את חולצתי ואמרתי לו "עשה לי טובה וקרע את החולצה", והוא קרעה - פטור.
יסוד הדברים הוא שיש הבדל בין נזק לגופו של אדם לבין נזק לרכושו. אצל סתם אדם ברור שכאשר הוא אומר "שבור את חפציי" הוא מתכוון לכך, ואילו כשהוא אומר "פגע בי" אין הוא מתכוון לכך באמת. לפיכך, בממון, על מנת לפטור - פטור: אם אמר המזיק "אשבור את חפצך אם אכן זה רצונך, אזרוק אותו לאסלה, כרצונך, ובלבד שתסכים לוותר על התביעה", ובאותה שעה ויתר הבעלים על תביעתו - המזיק פטור, שכן אנו מניחים שהמוותר התכוון לדבריו. אין זה דומה לחבלה בגופו.
"עשה כן לאיש פלוני" - אין שליח לדבר עבירה:
חלקה האחרון של המשנה עוסק במקרה שיש בו שלושה אנשים: מר א', מר ב' ומר ג'. מר א' אומר למר ב': "לך והכה את מר ג'", ומר ב' הולך ומכה אותו. מי חייב? ומה הדין אם הוסיף מר א' ואמר: "אני נוטל על עצמי את האחריות - אם יתבעו אותך, אם יביאוך לבית דין, אם תיקנס, הכול עליי"? בכל המקרים הללו אין הדבר משנה, שכן בידינו כלל יסודי: אין שליח לדבר עבירה. אין אדם יכול לפעול כשלוחו של אחר לעבור עבירה, ולפיכך מר ב' נושא באחריות המלאה.
וכך שנינו: "עשה כן לאיש פלוני על מנת לפטור - חייב, בין בגופו בין בממונו". אם אמר מר א' למר ב' "לך ופצע אותו או שבור את חפציו", והלך מר ב' ופצע את מר ג' או שבר את חפציו - מר ב' חייב, ואין בידו לטעון שפעל בשליחותו של מר א'. אף אם היה כאן פיתוי, איום או הבטחת שכר, אין הדבר משנה, ואין נפקא מינה אם מדובר בנזק לגופו של מר ג' או לרכושו. מר ב' עשה, ומר ב' אחראי - הוא ורק הוא ישלם את דמי הנזק שנקבעים בבית הדין, ואף אינו יכול לשוב אל מר א' ולדרוש ממנו החזר, שכן מר א' רשאי לסרב.
יש לציין בקצרה כי אף שמר א' יוצא פטור כמעט לחלוטין בבית הדין, אין פירוש הדבר שאינו אדם רע. אדרבה, רשע הוא על שאמר למר ב' לשבור את אפו של מר ג' או את רכושו, ועובר הוא על איסור דאורייתא של "לפני עיוור". ואף על פי כן, לא יוטל עליו קנס ממוני, מכיוון שמר ב' הוא שעשה את הנזק בפועל, ואין שליח לדבר עבירה.