לפנינו משנה ז' בפרק י' של מסכת בבא קמא. המשנה באה להשיב על השאלה: מה הדין כאשר האדם המואשם בגניבה אינו בטוח אם מוטלת עליו חובה להשיב את החפץ? שני מצבים לפנינו:
הוא מודה שגזל את החפץ, אך אינו זוכר אם השיבו.
הוא אינו בטוח כלל אם גזל, שכן אין האירוע זכור לו בבירור מלכתחילה.
המשנה ממשיכה וקובעת כי כל הכללים הנאמרים בגזל תקפים באותה מידה בהלוואה - כאשר אין הלווה בטוח אם פרע אותה, או אם נטל אותה כלל - וכן בפיקדון, כאשר אין השומר בטוח אם החזיר את הפיקדון, או אם קיבלו לידיו מלכתחילה.
מקרה הבסיס, שאין המשנה דנה בו:
ראובן אומר לשמעון: 'אתה חייב לי מאה דולר', ושמעון משיב: 'איני חייב לך'. אין זה מקרה למשנתנו, שכן אין כאן ספק כלל ושני הצדדים טוענים בוודאות. במקרה כזה הכלל מן התורה הוא 'המוציא מחבירו עליו הראיה' - נטל ההוכחה מוטל על המבקש להוציא ממון מכיסו של חברו. וכיוון שאין בידי ראובן ראיה, אין בכוחו לחייב את שמעון בתשלום.
אף על פי כן קיים דין דרבנן בעניין, שכן אין אדם מאשים את חברו בהחזקת ממונו אלא אם כן יש בדבר ממש - אין עשן בלא אש. לפיכך תיקנו חכמים את 'שבועת היסת', שבועה מדרבנן שבה חייבו את הנתבע: שמעון אמנם אינו משלם, אך ניתן לכפותו להישבע שאינו חייב את הכסף, ורק לאחר מכן ייפטר.
טענת ברי כנגד טענת שמא:
משנתנו עוסקת במקרה שבו אין שמעון אומר 'לא היו דברים מעולם', אלא 'איני בטוח'. ראובן טוען כי ממונו מצוי אצל שמעון ומבקש להשיבו - זוהי טענת ברי, טענת ודאות; ואילו שמעון משיב בטענת שמא, 'איני יודע'. שתי גרסאות לתשובה זו, ולכל אחת דין לעצמה.
"האומר לחבירו: גזלתיך, הלויתני, הפקדת אצלי, ואיני יודע אם החזרתי לך אם לא החזרתי לך - חייב לשלם":
"גזלתיך" - אכן גזלתי ממך.
"הלויתני" - אכן הלווית לי כסף.
"הפקדת אצלי" - אכן נתת בידי חפץ לשומרו.
שמעון מודה, אפוא, בעצם החיוב, ואינו מסופק אלא בפירעונו: "איני יודע אם החזרתי לך אם לא החזרתי לך" - נדמה לו שהשיב, אך אין הוא בטוח בכך. הדין הוא שחייב לשלם ולהשיב לראובן את הכסף או את החפץ הנתבע, שכן מודה הוא בקיומו של החיוב ואינו מכחישו, אלא שמא כבר פרע. ומאחר שראובן טוען בוודאות שלא נפרע, יש בכוחו להוציא ממנו, ואף בית הדין מוציא זאת מידו בפועל.
"אבל אם אמר לו: איני יודע אם גזלתיך, אם הלויתני, אם הפקדת אצלי - פטור מלשלם":
כאן מכחיש שמעון את עצם הטענה שהיה חייב מעולם: אין הוא יכול לאשר שגזל, שלווה את מאה הדולר הנתבעים, או שהופקד בידו ממון לשומרו. לפיכך אין מחייבים אותו בתשלום, שכן הכלל הוא שכאשר ניצבות זו מול זו טענת ברי מצד התובע וטענת שמא מצד הנתבע - ברי אינו עדיף, ואין בכוח טענת הוודאות להוציא ממון.
ברם, פשוט וברור ששמעון יידרש להישבע שבועת היסת שאינו חייב את הכסף, ורק אז ייפטר. שהרי אם אף הטוען בוודאות שמעולם לא היה חייב מתחייב בשבועה, קל וחומר שאין אמירת 'איני בטוח' טענת הגנה טובה יותר הפוטרת משבועה. שאם לא כן, כל נתבע היה נפטר מכל חיוביו באמירת 'איני בטוח'.
חיוב 'לצאת ידי שמיים':
יש להבהיר כי גם כאשר אין בית הדין מוציא את הממון והנתבע פטור, ייתכן שעדיין מוטל עליו חיוב לצאת ידי שמיים: הקב"ה יודע אם חייב הוא את הכסף, ועצם העובדה שאין הדבר זכור לו אינה מפקיעה את חובו. וכך עולה למעשה:
מודה בחיוב ומסופק בפירעון: חייב לשלם מדינא, מחמת הודאתו, ובית הדין מוציא ממנו.
מסופק בעצם החיוב: פטור בבית דין, אך אם באמת חייב - עליו לצאת ידי שמיים ולהשיב, שכן חשבונו מתנהל למעלה. אם רצונו להסדיר את החשבון ולא להתמודד עם השלכות הדבר בעולם הבא, עליו לתת את הכסף.
כאשר לא הייתה תביעה כלל:
מקרה שאין המשנה עוסקת בו הוא כאשר ראובן לא תבע מעולם, ושמעון מתעורר בוקר אחד ותוהה אם חייב הוא לראובן ממון. אף כאן יש לחלק:
אם ברור לו שאכן היה חייב בעבר, ואינו בטוח אם השיב - ודאי שאין כופין אותו לשלם, אך אם חייב הוא, עליו לצאת ידי שמיים ולהחזיר את הכסף.
אם אין זה אלא מחשבה טורדנית - 'שמא לוויתי מראובן ממון' - אף חיוב לצאת ידי שמיים אין כאן. עליו לשחרר את המחשבה הכפייתית, ואינו צריך לשלם, שהרי אין עליו תביעה כלל ואף אינו בטוח שהיה חייב מלכתחילה.
עוד מדגישים התוספות: אם תביעתו של ראובן עצמה נאמרה בלשון ספק - 'שמא אתה חייב לי כסף' - אין בה ממש, והרי זה כאילו לא הייתה כאן תביעה כלל. לפיכך אף לצאת ידי שמיים, ואף לפנים משורת הדין, אין שמעון חייב להיענות ולשלם לו ליתר ביטחון. התביעה חייבת להיפתח בטענת ברי, שבה דורש ראובן בוודאות את תשלומו, כדי שיהיה מקום לחייב את שמעון בבית דין.
לסיכום: משנתנו עוסקת בנתבע המשיב בטענת שמא. המודה בעצם החיוב ומסופק אך בפירעונו - חייב לשלם, ובית הדין מוציא ממנו. המסופק בעצם החיוב - פטור, שכן ברי אינו עדיף, אך נשבע שבועת היסת, ואם באמת חייב עליו לצאת ידי שמיים. וכל זה דווקא כשהתביעה נפתחה בטענת ברי, שכן תביעה שנטענה בלשון שמא אין בה ממש כלל.