בבא קמא, פרק ח', משנה ו'. המשנה שלפנינו מונה סכומים קבועים - תשלומים שבית הדין מטיל על מעשים מסוימים.
"התוקע לחברו נותן לו סלע":
"התוקע לחברו" - המכה את חברו, וכפירוש רש"י: הצועק באוזנו או המכה על אוזנו. תשלומו סלע, שהוא ארבעה דינרים, הגדול שבמטבעות. "רבי יהודה אומר משום רבי יוסי הגלילי מנה" - לדעתו התשלום הוא מנה, מאה דינר, סכום גדול בהרבה.
הראשונים עמדו על הפער העצום שבין הדעות - פי עשרים וחמישה לכל הפחות. ולמעשה הפער מורכב יותר, שכן קיימים שני סוגי מטבעות לפי כמות הכסף שבהם: מטבע מדינה ומטבע צורי, שהכסף שבו איכותי יותר. יש הרוצים לומר שרבי יהודה מדבר במטבע האיכותי, ונמצא הפער עולה לפי מאתיים בשווי. להלכה נפסק כרבי יהודה - תשלום של מנה, מאה זוז; והרמ"א נוקט שמדובר במטבע מדינה, כסף רגיל. מכל מקום, זהו תשלום משמעותי.
השולחן ערוך מביא דין זה, ונחלקו בו הפוסקים: המכה את חברו, סוטרו על אוזנו או צועק באוזנו, ומשלם מנה - האם זהו תשלום הבושת בלבד, או שהוא כולל את כל חמשת התשלומים? המחבר סובר שהמנה כולל את כל החמישה, ואילו הרמ"א פוסק כדעה שאין זה אלא תשלום הבושת, ומעבר לו קיימים עוד ארבעה תשלומים.
סכומי הבושת שבמשנה:
"סטרו - נותן לו מאתיים זוז" - כפול מן המנה. וכקנה מידה: מאתיים זוז הם סכום הכתובה, שהם בקירוב הוצאות מחיה לשנה.
"לאחר ידו - נותן לו ארבע מאות זוז" - הסוטר לחברו בגב ידו משלם כפליים. ונראה שארבע מאות זוז הם התשלום המקסימלי, ואין מוסיפים עליו יהיו העלבון והבושה חמורים ככל שיהיו.
המשנה מונה מקרים נוספים שכולם באותו סכום:
"צרם באוזנו" - משך באוזן חברו, ויש מפרשים שסדק אותה.
"תלש בשערו" - קרע ומשך בשערו.
"רקק והגיע בו רוקו" - ירק בחברו והרוק נגע בעורו. אך אם נחת על בגדיו בלבד או על הרצפה, אין זה בכלל חובל ופגיעה ישירה, אלא בכלל נזק שבדיבור, ודינו שונה - חמור אף הוא, אך אינו מחמשת התשלומים.
"העביר טליתו ממנו" - הפשיט מעליו את שכבת הלבוש העליונה, וקל וחומר אם הייתה זו שכבה תחתונה שחשפה את עורו. ואף על פי כן, על אף הקל וחומר, אין התשלום עולה על תקרת ארבע מאות הזוז.
"פרע ראש האישה בשוק" - גילה את ראשה של אישה בשוק הפתוח, בפומבי, והשפילה.
בכל אלו - "נותן ארבע מאות זוז": סכום קבוע, כעין קנס מקסימלי למי שעשה מעשה משפיל ביותר לחברו.
"זה הכלל: הכל לפי כבודו":
לדעת התנא קמא הכל תלוי במי שנתבייש. הסכומים הגבוהים, עד ארבע מאות זוז, נאמרו בהנחה שהמתבייש אדם מכובד ורם מעלה, ולפיכך סבל בושה והשפלה גדולות וחמורות.
ראוי לציין כי בימינו אין אנשים רגישים לכבודם באותם עניינים: אילו היה אדם תולש מעל חברו את טליתו, ספק אם היה נחשב אירוע משפיל כל כך. אך בשנים עברו כך היה. הרמ"א פוסק להלכה, שהיושב בבית הכנסת ונוכח שטליתו חסרה ציציות - ובלבישתה הוא עובר על איסור דאורייתא של בגד ארבע כנפות בלא ציצית - הואיל והדבר נעשה ב'שב ואל תעשה', בישיבה פסיבית ולא במעשה אקטיבי, רשאי להשאיר את הטלית עליו ולא להסירה, כדי שלא יתבייש בפומבי. מכאן שאנשים נהגו בטליתם ברצינות רבה, והסרתה בציבור הייתה משפילה ביותר. מתוך הנחה זו יש להבין את המשנה.
דעת רבי עקיבא - כבודו של כל יהודי:
התנא קמא סובר אפוא שהכל תלוי באדם, והסכומים הללו הם הגבולות העליונים. אמר רבי עקיבא: "אפילו עניים שבישראל רואין אותם כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם, שהם בני אברהם יצחק ויעקב" - אף היהודי העני ביותר, בעל המעמד הנמוך ביותר, נידון בהלכות אלו כבן אצולה שאיבד את נכסיו, אשר מלוא הכבוד מגיע לו. אין הבדל בין יהודי עשיר ליהודי עני, שכן כל היהודים בני אצולה הם, צאצאיהם הישירים של האבות הקדושים אברהם, יצחק ויעקב. לפיכך אין לחלק ולומר שיש הרגישים לבושה יותר מאחרים; כל אחד ואחד ראוי למלוא הכבוד.
"מעשה באחד שפרע ראש האישה בשוק":
המשנה מביאה מעשה שהיה, הממחיש את גישתו של רבי עקיבא. אדם גילה את שערה של אישה בפומבי - תלש מעליה את כיסוי ראשה במקום ציבורי, והיא הושפלה. "באת לפני רבי עקיבא וחייבו ליתן לה ארבע מאות זוז". אמר לו החובל: "רבי, תן לי זמן" - הענק לי ארכה מועטת כדי להסדיר את התשלום, "ונתן לו זמן".
כלל הוא שאין נותנים זמן: משפסק בית הדין שאדם חייב ממון, עליו לשלם מיד; ואם טען שאין הכסף בידו, בית הדין מעקל ומוכר מנכסיו כדי לגבות את התשלום. יוצא מן הכלל הוא מקרה שלא נגרמו בו לנפגע הפסד ממון או הוצאה, ואין כאן אלא כעין קנס - בו רשאי בית הדין ליתן לחובל שהות לארגן את הכסף, במקום לעקל את נכסיו ולכפות את מכירתם. כך היה כאן: האישה הושפלה ברבים בגילוי שערה, אך לא הפסידה ממון ולא הוציאה הוצאה, ולפיכך בסמכות בית הדין להעניק זמן למי שנמצא חייב בדין.
ביקש החובל להפילה בפח. "שמרה" - המתין לה, "עמד על פתח חצרה" - וכשעמדה בפתח חצרה, "ושבר את הכד לפניה ובו כאיסר שמן" - שבר לפניה כד שמן שהיה בו שמן בשווי פרוטות אחדות. "וגילתה את ראשה והייתה מטפחת ומנחת ידה על ראשה" - האישה הסירה את כיסוי ראשה מרצונה החופשי, אספה את השמן מן האדמה והניחתו על ראשה, כדרך שמושחים משחה, שכן ענייה הייתה ולא היה בידה לקנות שמן. נמצא שאותה אישה, שנפסקו לה ארבע מאות זוז על שביישוה בפרהסיה, גילתה את שערה ברבים מרצונה.
"והעמיד לה עדים ובא לפני רבי עקיבא" - החובל הציב שני עדים כדי שיעידו על המעשה בבית הדין, ובאו כולם שוב לפני רבי עקיבא. "אמר לו: רבי, לזו אני נותן ארבע מאות זוז?" - וכי לאישה המגלה את שערה מרצונה בעבור שמן בשווי פרוטות, עליי לשלם ארבע מאות זוז, סכום עצום המפרנס אותה כשנתיים, בגלל השפלתה? אין הדבר מתקבל על הדעת כלל.
"אמר לו: לא אמרת כלום":
השיב לו רבי עקיבא שלא הוכיח מאומה ולא אמר דבר במעשה זה, ונימק בשני משלים:
"החובל בעצמו, אף על פי שאינו רשאי - פטור" - אסור לאדם לחבול בעצמו ולהטיל בעצמו מום, ואף חטא הוא בינו לבין המקום, שהרי גופו אינו שייך לו. ולמדים זאת מן הנזיר, שנחשב כמי שחטא ומביא חטאת על שמנע מעצמו יין, קל וחומר הפוגע בגופו בכוונה. ואף על פי כן, העושה כן בעצמו פטור מכל חיוב ממון. אבל "אחר שחבל בו - חייב" - החובל באותו אדם עצמו משלם את כל חמשת התשלומים, ואין בכך נפקא מינה.
"הקוצץ נטיעותיו, אף על פי שאינו רשאי - פטור" - ואם תאמר שאין ללמוד מחובל בעצמו, שכן שם מעורב כאב פיזי, הוסיף רבי עקיבא: מי שיש לו עצי פרי בחצרו וקוצצם, עובר באיסור תורה של 'בל תשחית', וזהו המקרה העיקרי של השחתה, ואף לוקין עליה בעדים והתראה. ובכל זאת, הקוצץ את נטיעותיו שלו פטור מתשלום, ואין לדבר השלכות ממוניות. אבל "אחרים שקצצו את נטיעותיו - חייבין" - מלבד עבירת בל תשחית שבידם, עליהם לפצות את הניזק בממון על עצי הפרי שגדלו בחצרו ונקצצו.
מכאן לענייננו: אף האישה אינה רשאית לבייש את עצמה, ועליה לשמור על כבודה; אך כשאחר כופה עליה את הביוש - חייב לשלם.
לסיכום: אין נפקא מינה בכך שהעושה מעשה בעצמו פטור; משעשאו לו אחר - חייב. כך גם בבושת, שרבי עקיבא רואה בה עניין אובייקטיבי במידה מרובה: כבודו של יהודי אינו נתון לשיקולו בלבד. הרוצה למחול על כבודו - אפשר שרשאי, אף שאין זה הדבר הראוי; אך המכריח את חברו על כך, וכבמעשה זה, מי שפרע את ראש האישה - אשם, ומשלם לה תשלום מלא ככל אישה מישראל שנתביישה ברבים.