משנה ו' בפרק ג' של מסכת בבא קמא ממשיכה באותו עניין - שני אנשים המתנגשים זה בזה. אלא שכאן מדובר בהתנגשות פיזית של הגופים עצמם, שני אנשים החובטים ראשיהם זה בזה, ולא במצב שבו חפציהם של השניים מתנגשים זה בזה.
לשון המשנה ושלושת מקריה:
"שניים שהיו מהלכין ברשות הרבים" - שניהם מהלכים לענייניהם כדרך המקובלת, אינם רואים זה את זה (כגון בפינה נסתרת), ומתנגשים - "שניהם פטורים".
"אחד רץ ואחד מהלך" - "וחבלו זה בזה" - פטורים.
"או שהיו שניהם רצים" - "וחבלו זה בזה" - פטורים.
הטעם לפטור בשניים המהלכין:
לכל אחד מהשניים יש רשות להלך ברשות הרבים, ואף אחד מהם לא ראה את חברו ולא נהג בחוסר אחריות. מכיוון שניתן להאשים כל אחד מהם באותה מידה שניתן להאשים את חברו, אין כאן חיוב כלל.
ראוי לציין: אם אכן ראו זה את זה ובכל זאת התנגשו, הכלל הוא אדם מועד לעולם, וממילא חלה חובה על כל אחד לשלם לחברו כפי הנזקים שגרם.
כששניהם רצים:
גם כאן נקודת ההנחה היא שלא ראו זה את זה. הרץ חורג מכללי השימוש הרגילים ברשות הרבים, ולפיכך נהג בחוסר אחריות והיה ראוי לחייבו על מעשיו. אלא שכאן שניהם רצים, ושניהם אחראים במידה שווה להתנהגות חסרת האחריות שגרמה לנזק. מכיוון ששניהם גרמו לכך, שוב מדובר בשני אנשים שהתנגשו זה בזה: אם לא ראו זה את זה - שניהם פטורים; ואם ראו זה את זה ובכל זאת התנגשו - אדם מועד לעולם, וכל אחד חייב לשלם את נזקי חברו, שכן שניהם שותפים לכך. אף שאין המשנה אומרת זאת במפורש, כך פוסק השולחן ערוך.
"אחד רץ ואחד מהלך" - קושיית הגמרא:
הגמרא מעירה שאין להעמיד את המשנה כפשוטה: אם האחד מהלך, הרי יש לו זכות להלך שם, וכשהשני נתקל בו - הרץ הוא שנהג בחוסר אחריות, ובוודאי חייב בנזקים. מדוע, אם כן, פוטרת אותו המשנה? מבארת הגמרא שמדובר במקרה מסוים מאוד: בערב שבת סמוך לכניסת השבת, שבו מותר לרוץ ואף מצופה מן האדם לרוץ, שהרי השבת מגיעה בכל רגע ועליו להשלים את ההכנות.
מסורת בידינו שמצופה מן האדם למהר ברגע האחרון, ואף ניתן לצפות ממנו לכך - דבר המצוי בניסיונו האישי של כל אחד לקראת שבת. משום כך, בערב שבת אנשים רצים ואף מותר להם לרוץ, וזהו שימוש רגיל ברשות הרבים בערב שבת סמוך לכניסתה. ומכיוון שכך, אין הרץ נוהג בחוסר אחריות, ואם לא ראה את חברו - פטור.
מחלוקת בראשונים ובפוסקים:
יש שהעמידו את ההיתר דווקא בריצה לצורך הכנת מצוות השבת - ריצה לארגן את הבית, להכין את כוסות הקידוש, לערוך את השולחן וכיוצא בזה, שכל אלו בכלל ההכנות לשבת ובגדר מצווה.
הרמב"ם סובר שאף ריצה שאינה לצורך מצווה כלל - כגון אדם הממהר לסגור עסקה משום שהכול יודעים שהשבת מתקרבת ועליו להשלימה עתה - נחשבת סיבה לגיטימית לרוץ ברשות הרבים סמוך לשבת, ובאותו אופן יהיה פטור.
השולחן ערוך מביא את שתי הדעות, ולפיכך אין הדבר מוכרע.
מכל מקום, היתר זה נאמר דווקא בערב שבת, שהוא זמן שבו התרוצצות היא התנהגות צפויה ומקובלת. אך אין הוא תקף לגבי מצוות אחרות: אדם הממהר בצהרי יום שלישי לקיים מצווה גדולה, ללוויה או לחתונה, ונתקל בחברו - אחראי לגמרי, שכן אין לו רשות לרוץ בצהרי יום שלישי, ואף לא לצורך מצווה. אך בערב שבת הכול מצפים לכך וההיתר קיים, ולפיכך אם לא ראה את חברו והייתה זו תאונה - הרץ פטור.
לסיכום: במשנה זו למדנו שלושה מקרים של שני אנשים שחבלו זה בזה ברשות הרבים - שניהם מהלכין, אחד רץ ואחד מהלך, ושניהם רצים - ובכולם הדין "שניהם פטורים" כאשר לא ראו זה את זה: במהלכין, משום שלשניהם רשות להלך ואין להאשים אחד יותר מחברו; ובשניהם רצים, משום ששניהם אחראים במידה שווה לחריגה מדרך השימוש הרגילה. אם ראו זה את זה - אדם מועד לעולם וכל אחד משלם את נזקי חברו. במקרה האמצעי העמידה הגמרא את המשנה בערב שבת סמוך לכניסתה, שבו הריצה היא שימוש רגיל ומצופה ברשות הרבים, ונחלקו הפוסקים אם ההיתר מוגבל לצורכי מצוות השבת או חל אף לצרכים אחרים.