בבא קמא, פרק י', משנה ו'. במשנה זו נעסוק במגבלות החלות על המקום שבו ניתן להשיב ממון גזול או לפרוע חוב.
לשון המשנה: "הגוזל את חבירו או שלווה הימנו או שהפקיד אצלו בישוב - לא יחזיר לו במדבר". המשנה מונה שלושה מקרים:
"הגוזל את חבירו" - הגוזל ממון מחברו.
"או שלווה הימנו" - הלווה ממנו כסף.
"או שהפקיד אצלו" - חפץ שנמסר לו לשמירה.
בכל אלה, אם נעשה הדבר "בישוב" - במקום מיושב שיש בו שלטון חוק והוא בטוח יחסית - הרי ש"לא יחזיר לו במדבר": אין הגזלן יכול לכפות על הנגזל לקבל את החפץ המוחזר בתוך המדבר, וכן אין הלווה יכול לכפות על המלווה לקבל שם את פירעון חובו.
טעם הדין:
המדבר הוא מקום סכנה. מצויים בו שודדים וליסטים, ואין הוא מקום בטוח לקבלת ממון. לפיכך רשאים המלווה או הנגזל לומר: אל תיתן לי את הממון כאן, שמא ייגנב; תן לי אותו במקום בטוח, בחזרה בישוב, ועד אז האחריות מוטלת עליך.
הנפקא מינה למעשה:
כשהנגזל מסרב: אמר הגזלן: "הרי השעון שכייסתי ממך, טול אותו בחזרה", והשיב הנגזל: "עליך לשמור עליו ולהביאו בבטחה אל העיר, ואיני נוטל עדיין אחריות". אם בכל זאת דחף הגזלן את השעון לכיסו של הנגזל ואמר: "סיימתי עם השעון הזה" - ולאחר מכן נשדד הנגזל, הרי זה אונס ונסיבות שמעבר לשליטתו. במקרה כזה נחשב הדבר כאילו לא השיב לו הגזלן את הגזילה, ועליו לתת לו שעון חדש או את שוויו.
כשהנגזל מסכים: טען הגזלן: "טול זאת ממני עתה, שכן מי יודע אם תזדמן לי שוב הזדמנות להשיב לך, ושמא אתחרט", ואף שבתחילה התנגד הנגזל, לבסוף נתרצה ואמר: "טוב, אקח את השעון". מאחר שהסכים לקבלו, אם לאחר מכן התנפלו עליו שודדים בדרך ונטל מהם את השעון מידו, הגזלן פטור, שהרי השיב את השעון והלה קיבלו. זוהי הנקודה המרכזית של המשנה.
חלקה השני של המשנה - "על מנת לצאת במדבר":
ראובן ושמעון עומדים לבצע הלוואה, ואגב שיחתם מזכיר האחד שהוא נוסע לחוץ לארץ ודרכו עוברת במדבר, וחברו משיב שאף הוא עושה דרכו לשם. לאחר מכן מבצעים הם את ההלוואה. מעולם לא נאמר במפורש שהפירעון ייעשה במדבר, אך מתוך שדיברו על המדבר משתמע שניתן יהיה לפרוע שם את ההלוואה, והמשנה מלמדת שאכן מועיל הדבר.
אין המשנה באה לחדש מקרה שבו התנה הלווה במפורש: "הריני לווה ממך, ובלבד שאוכל להשיב לך במדבר", והמלווה הסכים לכך. במקרה כזה פשוט וברור שרשאי הוא לפרוע שם את חובו. חידושה של המשנה הוא שאף כאשר שוחחו על מסעם המשותף אל המדבר ולא דנו כלל בשאלת מקום הפירעון, ההקשר מלמד מאליו, ואף בלא שנאמר הדבר במפורש ברור ומוסכם שניתן לפרוע את ההלוואה במדבר.
כל זאת מבטאת המשנה במילים ספורות: "על מנת לצאת במדבר - יחזיר לו במדבר" - בשעת קבלת המעות אמר הלווה שאף הוא עושה דרכו לאותו מקום, דרך המדבר. מעתה רשאי הוא להשיב לו את הכסף בשממה, ולומר: פרעתי את חובי כלפיך, ואם ייגזל ממך הממון לאחר מכן, שוב אין זו אחריותי.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי גזילה, הלוואה או פיקדון שנעשו בישוב, אין להשיבם במדבר, מפני הסכנה שבמקום, והאחריות נותרת על הגזלן או הלווה עד שיחזירם במקום בטוח. אם כפה על הבעלים לקבל את החפץ ונאנס, חייב; ואם נתרצה הבעלים וקיבלו, פטור. עוד למדנו שכאשר הזכירו הצדדים בשעת ההלוואה את יציאתם המשותפת למדבר, אף בלא תנאי מפורש, נחשב הדבר כהסכמה מכללא שניתן לפרוע שם את החוב.