בבא קמא, פרק ה', משנה ו', עוסקת בבור של שני שותפין - בור שבעלותו משותפת. הכלל הבסיסי הוא שהשותפים אחראים לו במשותף, ועליהם לחלוק בתשלומי הנזק. אין נפקא מינה אם הבור מצוי ברשות הרבים - כגון ששניהם חפרוהו יחדיו עד לעומק עשרה טפחים - או ברשות היחיד, כגון שהייתה בבעלותם שדה ובתוכה בור, והם הפקירו יחדיו את השטח שמסביבו. בכל אלה מוטלת האחריות על שניהם.
המצבים שבהם חייב אחד מן השותפים בלבד:
"עבר הדולה הראשון ולא כיסהו" - הראשון סיים לדלות מים מן הבור, וכפי שמבארת הגמרא, מסר לשותפו את הכיסוי או את הדלי ואמר לו: סיימתי, הרי הוא מסור לך ובידך להשתמש בו. בכך עשה את השני שומר על הבור, והאחריות עברה אליו לחלוטין. לפיכך "השני ולא כיסהו - השני חייב": אם השני לא כיסה את הבור כראוי לאחר שהשתמש בו ואירע נזק, הוא בלבד אחראי, ולא הראשון.
"כיסהו הראשון ובא השני ומצאו מגולה ולא כיסהו - השני חייב" - הראשון כיסה את הבור כראוי וכדין, אלא שברבות הזמן התליע הכיסוי או ניזוק, והבור הפך למסוכן. השני מצאו מגולה או שאינו מכוסה כראוי ולא כיסהו - ורק הוא חייב, שהרי הראשון אנוס הוא ולא ידע דבר על התקלה. אילו היה השני מודיעו שהכיסוי נרקב ויש לתקנו, והייתה שהות בידי הראשון להגיע - אף הוא היה חייב. אך כשלא ידע או שלא היה סיפק בידו להגיע בזמן, פטור, והאחריות מוטלת כולה על השני.
"כיסהו כראוי":
הכוונה ב"כראוי" היא כיסוי שניתן לצפות שיעמוד במקומו לזמן בלתי מוגבל, בהתאם לתנאי המעבר הרגילים במקום. אין פירוש הדבר שלעולם, אף בעתיד הרחוק, לא ייחשף הבור; אלא שהפסוק המדבר בכיסוי הבור אינו מחייב לאטמו על ידי מילויו מחדש בעפר, ובידי אדם להותירו כחור באדמה ובלבד שיכסהו כראוי. לפיכך, מי שכיסה באופן שהכיסוי יכול לעמוד בתנאי מעבר רגילים, "ונפל לתוכו שור או חמור ומת - פטור", שהרי עשה את המוטל עליו והרי הוא אנוס.
"לא כיסהו כראוי" - כאן אין מדובר בשותפים דווקא, אלא בכל אדם שלא כיסה את בורו כראוי. הפסוקים נוקטים חמורים ופרות הנופלים לבור, אך הנחת הגמרא היא שבמקום שעוברות בו בהמות כבדות יותר, כגמלים, חובה להכין כיסוי שיעמוד לא רק בפני חמורים ובקר רגילים אלא אף בפני גמל. שכן הגמלים כבדים יותר, ואם ידרכו על המכסה יישחק, ולבסוף ייפול לתוכו חמור וישברנו, לאחר שמשקל הגמל החליש את הכיסוי.
בתקופת המשנה והגמרא שקלו הגמלים יותר מן הפרות, ואין זה המצב כיום. במשך תקופה ארוכה הרביעו את הפרות באופן סלקטיבי כדי שיגדלו ויפיקו בשר, ולפיכך הפרות כיום כבדות בהרבה מגמל חד-דבשתי טיפוסי. אף בשנות השבעים של המאה הקודמת שקלה פרה בת שנה כתשעים ושישה פאונד פחות ממשקלה חמישים שנה לאחר מכן; הפרות הולכות ומשביחות, וכיום עשויה פרה לשקול כאלף קילוגרם, בעוד שבזמן המשנה שקלה כחמש מאות קילוגרם לעומת גמל ששקל כשש מאות. הנקודה העולה מכאן: חובה לכסות את הבור באופן שיעמוד בעומס התנועה העוברת במקום, אף אם היא עוברת שם רק מדי פעם, ומי שלא עשה כן - אחראי.
בהמה שנפלה מקול הכרייה:
ראובן חפר בור ברשות הרבים - ובכך כבר עשה שלא כדין - ושכר פועל לעשות בו מלאכה, כגון להרחיבו בפטיש אוויר כדי שיכיל מים רבים יותר. שמעון עובר במקום עם בהמתו, וקול הכרייה מבהיל אותה. בכך מחלקת המשנה בין שני מצבים:
"נפלה לפניו מקול הכרייה - חייב" - הבהמה נבהלה מקול החפירה ונפלה קדימה לתוך הבור. החייב אינו העושה במלאכה, אלא בעל הבור, ראובן שחפרו, והוא אחראי במלואו. הפועל המפעיל את פטיש האוויר אינו אלא בגדר 'גרמא' - הוא גרם בעקיפין לנפילת הבהמה, וגרמא בניזקין פטור. ואילו בעל הבור יצר מפגע ציבורי, ולפיכך ישלם את כל הנזק.
"לאחריו מקול הכרייה - פטור" - קל לטעות בהבנת דין זה. הכוונה היא שהבהמה הגיעה אל שפת הבור, נבהלה מן הרעש הבוקע מתוכו, ונפלה לאחוריה - לא לתוך הבור אלא על הקרקע שלצדו. במקרה זה הכול פטורים, הן מי שחפר את הבור והן העושה בו מלאכה עתה, שכן הפוגע בבהמה בסופו של דבר היה קרקע רשות הרבים, ואין זו אשמת איש. אף שהפועל הבהילה בפטיש האוויר, אין זה אלא גרמא, ופטור.
על מה חייב בעל הבור ועל מה פטור:
הפסוק נוקט שתי דוגמאות - שור וחמור - והגמרא דורשת: די היה בבהמה אחת, ומדוע נאמרו שתיים? ללמדנו:
"שור" - ולא אדם: אין חיוב על אדם שמת בבור.
"חמור" - ולא כלים: אין חיוב על הכלים שעל החמור, כגון האוכף, שק הרכיבה, המחרשה וכיוצא בהם.
וזהו שאומרת המשנה: "נפל לתוכו שור וכלים ונשברו, חמור וכליו ונקרעו - חייב על הבהמה ופטור על הכלים". שור שנפל לבור ועליו עול או מחרשה, והבהמה מתה או נפצעה, ואף המחרשה או העול נשברו; וכן חמור שנפל לבור ועליו שק האוכף ונקרע - החופר משלם פיצויים על מיתת הבהמה או על פציעתה, אך פטור על הכלים, על העול, האוכף והחפצים, מכוח הלימוד מן הפסוק.
"נפל לתוכו שור חרש, שוטה וקטן":
לא על כל שור מתחייב בעל הבור. המשנה מדברת בשור המוגבל באופן כלשהו, שאינו ערוך להתמודד עם סכנות הסביבה שיש בה בורות: חרש או עיוור, שוטה - שור משוגע, וקטן - שור שעדיין לא למד להתנהל, לחרוש וכיוצא בזה. על בהמות אלו החופר חייב, שכן בגללו נפצעה או מתה. אולם מדיוק לשון המשנה עולה, שאם מדובר בשור שלם, בריא ובוגר, המשוטט ונופל לתוך הבור ונפגע - בעל הבור נחשב אנוס ופטור, שהרי על השור היה להיזהר, ואין דרכם של שוורים להיכנס לבורות וליפול לתוכם.
ואולם, כאשר יש לבהמה סיבה טובה מדוע לא ידעה לאן היא הולכת - כגון חרש, שוטה וקטן, בהמה מוגבלת או חסרת דעת, או שאירע הדבר בלילה ואין היא יכולה לראות לאן היא פוסעת, או שהניח כיסוי פגום שיצר עבורה מעין מלכודת - אף בהמה בריאה שנפלה, החופר חייב לגמרי. שכן אין מקום לטעון אונס: כיצד תישמר הבהמה מן הנפילה בחשכה או ממלכודת שנטמנה לה?
"בן או בת, עבד או אמה - פטור":
הואיל ולמדנו שעל נזקי אדם פטור, היה מקום לשאול מה דינם של קטנים שאין בהם דעת. משיבה המשנה שאין נפקא מינה אף אם נפלו לבור ילד או ילדה: אף שמבחינה הלכתית חסרים הם דעת, מכוח הלימוד מן הפסוק, הבא למעט בני אדם, פטור עליהם. וכן הדין בעבד ובאמה. אף שלעיתים משווים הלימודים עבדים לבהמות, ואף שהעבד קניינו של רבו, אין בכך כלום: כל שנפל אדם לבור, ואפילו היה עיוור שלא היה יכול לדעת, מכוח הלימוד מן הפסוק בעל הבור פטור.
לסיום ראוי לציין מחלוקת מעניינת: האם הפטור בבהמה שהיה עליה להיזהר נאמר דווקא כשמתה הבהמה, או אף כשנחבלה בלבד. השולחן ערוך פוסק שהפטור מתייחס למיתת הבהמה בלבד, אך אם רק נפצעה - כגון שעיקמה את רגלה - חייב החופר לפצות את בעליה, שכן זהו דרכם של בורות, והפטור אמור במיתה בלבד. ואילו הרמ"א פוסק כדעה השנייה, שלפיה פטור לגמרי אף אם בהמה שהיה עליה להיזהר נכנסה לבור שחפר ועיקמה בו את רגלה.