בבא קמא, פרק ח', משנה ה'. אנו שבים אל הנושא של 'קים ליה בדרבה מיניה', ונזכיר את עיקרו של הכלל: אדם שעשה מעשה שיש בו פוטנציאל של חיוב מיתת בית דין - אף אם אין בית הדין עומד להוציאו להורג בפועל, בין משום שלא היו עדים ובין משום שנעשה בשוגג - אין בכך כדי לשנות. מרגע שעומדת על הפרק, מבחינה עקרונית, עבירה שחיובה מיתה, אין מחייבים בתשלומי ממון שהתחייב בהם באותה שעה שבה נעברה עבירת המיתה עצמה.
המשנה מביאה לכלל זה שתי דוגמאות:
המכה אביו ואמו:
"המכה אביו ואמו ועשה בהן חבורה" - אדם המכה את אביו או את אמו וגורם להם לחבורה ולהוצאת דם, הרי בעצם הוצאת הדם מהוריו עבר עבירה שחייבים עליה מיתה. אין נפקא מינה אם יבוצע העונש בפועל; די בכך שהעבירה חמורה עד כדי שבתנאים המתאימים יש בה חיוב מיתה, ומשום כך ייפטר מחמשת התשלומים מכוח כלל זה.
החובל בחברו בשבת:
"וחובל בחברו בשבת" - אף כאן, החובל בחברו בשבת וגורם לו לדמם, הרי הוצאת דם בשבת אסורה מן התורה, תולדה של מלאכת שוחט, ובנסיבות המתאימות יש בה פוטנציאל של חיוב מיתה. לפיכך החובל בשבת והוציא דם אינו מתחייב בחמשת התשלומים.
ועל שני המקרים אומרת המשנה: "פטור מכולן" - פטור מכל חמשת התשלומים, "מפני שהוא נידון בנפשו" - שכן העובר עבירה זו, בהוציאו דם מהוריו או בחובלו בחברו בשבת, מתחייב בדברים חמורים הרבה יותר, ולכל הפחות בידי שמיים.
החובל בעבדו הכנעני:
"וחובל בעבד כנעני שלו" - זהו מקרה חדש, ובו קובעת המשנה כי הבעלים "פטור מכולן", כלומר פטור מחמשת התשלומים. הטעם לכך שונה: כל תשלום שהיה מגיע לעבד היה שב באופן אוטומטי אל הבעלים, שכן העבד מבחינה כלכלית הוא כצינור מעבר - כל שהוא גובה, מייצר, מרוויח, מגביה או מוצא, זורם מאליו אל בעליו. נמצא שאין כאן תשלום כלל, שהרי הבעלים מעביר ממון מכיסו האחד אל כיסו האחר.
ראוי לציין כי ישנן חבלות שבהן, אם הוציא הבעלים את עין עבדו או את שינו או אחד משאר ראשי איבריו - כגון קצות האצבעות וראש החוטם וכדומה - הוא מתחייב לשחרר את עבדו. אולם נושא המשנה שלפנינו הוא חמשת התשלומים שעל החבלות בלבד, ותשלומים אלו אינם שייכים כלל בחובל בעבדו.