משנה ה' בפרק ג' של מסכת בבא קמא ממשיכה לעסוק באנשים הגורמים נזק בשוגג ברשות הרבים. אולם כאן הם מתפקדים כ'אדם המזיק' - כמי שגורם את הנזק בגופו, להבדיל ממצב שבו הם כבור דומם שנזק בא על ידו. בכל המקרים הללו, ולמעשה בכל המסכת כולה, השאלה הראשונה שיש לשאול ביחס למזיק היא: האם נהג בחוסר אחריות? אם פעל באחריות - יהיה פטור מעיקר הדין; אם פעל בחוסר אחריות - יתחייב. זהו הכלל העובר כחוט השני לאורך המסכת, ובשום מקום אין הוא בא לידי ביטוי בבהירות רבה יותר מאשר במשנה זו.
שניים ההולכים זה לקראת זה:
"זה בא בחביתו וזה בא בקורתו, נשברה כדו של זה בקורתו של זה - פטור, שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך" - שני אנשים הולכים ברשות הרבים זה לקראת זה. האחד נושא את חביתו, כלי חרס העשוי מחומר שביר, והשני נושא את קורת העץ שלו. כלי החרס מתנפץ בקורה, ונושא הקורה פטור מלשלם.
הטעם לכך: לכל אחד מהם נתונה הרשות להלך ברשות הרבים כדרכו, ועל כל אחד מוטל להשגיח על עצמו. בעל הקורה התנגש בבעל החבית בדיוק כשם שבעל החבית התנגש בבעל הקורה. המעשה לא נעשה בכוונה, ומאחר שאיש מהם לא נהג בחוסר אחריות, ברשלנות או שלא כדרך המקובלת, אין האצבע מופנית כלפי בעל הקורה יותר מאשר כלפי בעל החבית.
היה בעל הקורה ראשון ובעל החבית אחרון:
המשנה עוברת למקרה שבו השניים הולכים באותו כיוון, כאשר נושא הקורה מלפנים ונושא החבית מאחוריו. שלושה מצבים לפנינו:
"נשברה חבית בקורה - פטור בעל הקורה" - ההולך מאחור מיהר יתר על המידה והתנגש בהולך לפניו. בעל הקורה פטור, שהרי לא עשה דבר: הוא הלך לתומו ברשות הרבים ונשא את קורתו כדרכו, והשני הוא שהתנגש בו מאחור ושבר את כליו.
"ואם עמד בעל הקורה - חייב" - אם עצר בעל הקורה פתאום באמצע רשות הרבים כדי לנוח, נהג שלא כשורה. רשות הרבים היא מקום להליכה ולא לעמידה, ואין הבריות מצפות שאדם יעצור בה; הרוצה לנוח יסור לצדי הדרך. משנהג בחוסר אחריות, חייב לשלם על נזקי החבית. חיוב זה אינו מדין בור - שהרי בבור פטור על הכלים - אלא מדין אדם המזיק, אדם שעמד בחוסר אחריות עם קורה גדולה בידו ושיבר בה כלים.
"ואם אמר לבעל החבית עמוד - פטור" - אם הזהיר את ההולך אחריו והודיעו שהוא עוצר, פטור. הוא לא נהג בחוסר אחריות אלא עשה את כל שביכולתו: נזקק לנוח לרגע והתריע בפני ההולך מאחוריו. מכאן ואילך האחריות מוטלת על השני.
היה בעל החבית ראשון ובעל הקורה אחרון:
כעת מתהפך הסדר: נושא החבית הולך מלפנים ונושא הקורה מאחוריו. וכנגדם שלושה מצבים:
"נשברה חבית בקורה - חייב" - בעל הקורה שמאחור מיהר והתנגש בהולך לפניו. עליו מוטל להשגיח לאן הוא הולך; מותר לו להלך ברשות הרבים, אך אין לו רשות להתנגש באנשים מאחוריהם, ולפיכך הוא נושא באחריות לנזק.
"ואם עמד בעל החבית - פטור" - אם נעצר נושא החבית פתאום, נהג שלא כדין. אין עוצרים ברשות הרבים, שכן הבריות מצפות שההולך ימשיך בדרכו. שינוי מיקום המשא על הכתף אינו נחשב עצירה, אך עמידה לשם מנוחה מקומה בצדי הדרך. מאחר שהוא זה שגרם לתקלה, ההולך אחריו פטור.
"ואם אמר לבעל הקורה עמוד - חייב" - אם התריע נושא החבית בפני ההולך אחריו וביקשו לעצור, והלה לא עצר אלא המשיך והתנגש בו וניפץ בקורתו את החבית - חייב, שכן נהג בחוסר אחריות: היה עליו לעצור ולא עצר.
"וכן זה בא בנרו וזה בפשתנו":
אותם עקרונות עצמם חלים גם כאשר תחת קורות וחביתות נושאים האחד להבה גלויה של נר והשני פשתן, שהוא חומר דליק ביותר. אמנם הפשתן רגיש לאש והאש מסוכנת מן הקורה, אך הכללים שווים בשני המקרים: רשאי אדם לשאת את אשו או את קורתו בשוק, ובלבד שינהג באחריות ככל אדם. הפר את כללי ההתנהגות האחראית והמצופה - חייב; שמר עליהם - פטור.
לפיכך, אם רץ אדם ברחוב עם קורה בידו, יתחייב אף אם השניים התנגשו זה בזה חזיתית, שכן אין לו רשות לרוץ ברשות הרבים כשקורה בידו. והוא הדין ברץ ברחוב עם אש: אם אחזה האש בחברו - חייב, שכן אין לו רשות להתרוצץ בדרך זו.
לסיכום: במשנה זו נמדדת חבותו של המזיק באמת מידה אחת - האם נהג באחריות. שניים המהלכים זה לקראת זה, שלשניהם רשות להלך, פטורים. שניים המהלכים זה אחר זה, האחריות מוטלת על מי שסטה מן ההתנהגות המצופה: ההולך מאחור שהתנגש בחברו, או ההולך לפנים שעצר בלא התראה. הזהיר את חברו - נפטר, ולא הזהיר - חייב. וכן הוא בנר ובפשתן, וכן ברץ ברשות הרבים, שאין לו רשות לכך.