בבא קמא, פרק ט', משנה ה'. המשנה ממשיכה לדון בפרטי הגזל ובאופן השבת הגזילה, אולם נושאן של המשניות הבאות, ולמעשה של רוב סוף הפרק, הוא מה דינו של אדם שנתבע על ידי הנגזל - הגזלן עצמו או כל אדם אחר החייב לו ממון - ונשבע לשקר שאינו חייב ואינו צריך להשיב.
הנגזל אומר לגזלן: "אני יודע שגנבת את האופניים שלי, ברצוני לקבלם בחזרה". משיב הגזלן: "איני יודע על מה אתה מדבר". אומר לו הנגזל: "הישבע לי שאין ברשותך האופניים שלי", והגזלן נשבע. ראוי לציין שאין הוא חייב להוציא מפיו את לשון השבועה ממש, ודי בכך שיענה אמן ויקבל על עצמו את השבועה שאין ברשותו את מה שגזל.
שני חיובים נוספים לצורך כפרה:
אם לאחר מכן מבקש הגזלן להשיג לעצמו כפרה, לאחר שנשבע לשקר, מצבו ההלכתי חמור בהרבה, ומלבד השבת הגזילה מוטלים עליו שני חיובים נוספים:
תוספת חומש - כעין קנס לצורך כפרה. על כל ארבעה דולרים שגזל מוסיף דולר חמישי, ומכאן הלשון "חומש", אף שלמעשה מדובר בתוספת של עשרים וחמישה אחוזים.
קרבן אשם - לאחר שהשיב את הגזילה עליו להביא קרבן מיוחד. קרבנות האשם נדירים יחסית, ובסך הכול ישנם שישה סוגים, וזה נקרא 'אשם גזילות' - קרבן האשם המובא כביכול על הגזל, אך לאמיתו של דבר הוא בא על שבועת השקר בנוגע להתחייבות ממונית ועל הרצון לשוב בתשובה.
משנתנו, וכן מספר המשניות שאחריה, דנות בפרטיו של חיוב חדש זה, החל על המבקש להשיג תשובה וכפרה על כך שנשבע לשקר בממון שהיה חייב.
לשון המשנה:
"הגוזל את חברו שווה פרוטה" - הגוזל מחברו דבר ששוויו פרוטה לפחות. הפרוטה היא המטבע הקטן ביותר, וכיום, לפי שווי הכסף, היא עולה כדי שש או שבע אגורות בקירוב. "ונשבע לו" - הגזלן נשבע שאינו חייב את הממון, ולאחר מכן מבקש לכפר על מעשהו ולתקן את אשר עיוות.
"יוליכנו אחריו ואפילו למדי":
הגזלן חייב להשיב את החפץ הגזול ולחפש אחר הנגזל, אפילו אם פירוש הדבר לנסוע עד קצה העולם, למדי (כעין פרס ואיראן בימינו). עליו לילך ולמסור את החפץ לידו של הנגזל, ויסוד הדבר בפסוק "לאשר הוא לו יתננו" - לאדם שהחפץ שייך לו יש לתת אותו. החובה מוטלת אפוא על כתפי הגזלן לוודא שהנגזל יקבל בחזרה את כל שניטל ממנו, אף אם כרוך הדבר במרחק רב.
לעומת זאת, אילו לא היה נשבע לשקר, ודאי שהגנב חייב להשיב את שאינו שלו, אך אם בינתיים עבר הנגזל למדי, יכול הגנב לומר: "האופניים שלך ברשותי, בוא וקח אותם מתי שתרצה, אין בכוונתי לנסוע למדי", ודי בכך. אין הוא נדרש לנסיעה מיוחדת. אך המבקש כפרה לאחר שנשבע לשקר - חייב בנסיעה מיוחדת זו.
רוב המפרשים למדו שמדי אינה אלא דוגמה למקום רחוק, אלא שהדבר תמוה מעט, שכן אין זה הביטוי השגרתי שבו נוקטים חז"ל לתיאור קצה העולם. לפיכך מציע הגר"א שמדי נזכרה משום שהייתה מקום של עושר: אף אם הגזילה שווה פרוטה במקומו של הנגזל, ואילו במדי, מחמת עושרם, אין היא שווה פרוטה - אין בכך כלום, שהרי הנגזל ספג הפסד של פרוטה במקומו בשעת מעשה. ולכן חייב הגזלן לילך למדי ולהשיב לו את הגזילה, אף שאין היא שווה שם פרוטה.
"לא יתן לא לבנו ולא לשלוחו":
מאחר שהחפץ חייב להגיע לידיו של הנגזל, יוצרת התורה מצב שבו הגזלן, לשם כפרתו, נדרש לשאת בתוצאות ולעמוד מול הנגזל פנים אל פנים. לפיכך אין די במסירת החפץ לבנו של הנגזל, שהרי אין זה הוא עצמו, ואף לא לשלוחו. וכל עוד לא הגיעה הגזילה לידי הנגזל, אין הגזלן זוכה בכפרתו, ואף אינו רשאי להביא את קרבן האשם עד שיבצע את התשלום בפועל.
לכאורה הדבר קשה, שהרי כלל פשוט הוא ש'שלוחו של אדם כמותו' - הממנה שליח, הרי השליח המשך ישותו ההלכתית. ואם כן, כאשר הנגזל מינה שליח לקבל עבורו את החפץ הגזול, מדוע לא תועיל מסירה לשליח, כדרך שמועילה מסירת גט וכיוצא בזה?
נאמרו בזה ביאורים אחדים. ביאור אחד: מדובר באיש משלוחים המגיע אל הנגזל מדי שני וחמישי, וכולם יודעים זאת. במקרה כזה אין די בכך שהגזלן ימסור לידיו את החפץ ויאמר לו "השאר זאת בביתו של פלוני". כל עוד לא הגיע החפץ לידיו של הנגזל עצמו, אין זו מסירה, ואין העבריין שנשבע לשקר זוכה בכפרתו.
"נותן לשליח בית דין":
הגזלן רשאי למסור את החפץ לשליח שהוסמך על ידי בית הדין, וזהו דין דרבנן. חכמים ביקשו לאפשר לחוטאים לשוב בתשובה, ולפיכך בית הדין יכול להתערב ולומר: "אנו מבינים שמדי רחוקה מדי, ואין ביכולתך להוליך את האופניים על פני כל העולם - נשמש אפוא כמתווכים". במקרה כזה, אם בחר בית הדין לנהוג כך, יוכל הגזלן להביא את קרבן האשם אף בלא שמסר את הגזילה לידו של הנגזל בפועל.
"ואם מת יחזיר ליורשיו":
אם מת הנגזל, יש להעביר את החפץ הגזול בתוספת החומש ליורשיו. לכאורה דבר מובן מאליו הוא, שהרי בכל מקום נכנסים היורשים לנעליו של המוריש בענייני ממון, ונוטלים על עצמם את הנכסים ואת ההתחייבויות שבמאזנו כאחד.
אלא שחידושה של המשנה הוא זה: מאחר שהפסוק אומר במפורש "לאשר הוא לו יתננו", שיש להשיב לאדם שממנו נגזל, היה מקום לחשוב שכאשר אותו אדם איננו עוד, אין המסירה ליורשים מספקת, ואף שהחפץ הושב, השבה חלקית שכזו לא תועיל להתיר לעבריין להביא את אשמו. משמיעה המשנה שאין הדבר כן: משמת הנגזל, נכנסים יורשיו לנעליו, ומסירת החפץ לידיהם מספקת כדי לאפשר למי שגזל ונשבע לשקר לאותו נפטר להביא כעת את קרבן האשם שלו.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי הנשבע לשקר על ממון שגזל ומבקש כפרה, חייב להוסיף חומש ולהביא אשם גזילות, ומוטל עליו להוליך את הגזילה אחר הנגזל אפילו למדי. אין די במסירה לבנו או לשלוחו, שכן הכפרה תלויה בהגעת החפץ לידי הנגזל עצמו, ומדרבנן הותרה מסירה לשליח בית דין. ואם מת הנגזל - מוסר ליורשיו, והמסירה מספקת להתיר לו להביא את אשמו.