בבא קמא, פרק י', משנה ה'. המשנה עוברת לעסוק בנטילת קרקע שאינה שייכת לאדם. יסוד הדברים הוא הכלל שקרקע אינה נגזלת - מבחינה הלכתית אין אפשרות לגזול קרקע. כלל זה נלמד מדרשת הכתוב, וסברתו היא שהקרקע הרי היא כנקודת ציון על גבי מפה, ולעולם נשארת במקומה.
כבר ראינו שהתורה מבחינה הבחנה יסודית בין החזקה לבעלות: שעון השייך לראובן ונתפס בידו של שמעון - עדיין שעונו של ראובן הוא, אלא שהוא מצוי ביד אחר. אף אם ייטלנו שמעון עמו עד קצה העולם, אין הבעלות משתנה, ומוטלת עליו מצוות השבה. בקרקע הדבר פשוט אף יותר: הקרקע עומדת במקומה, אין אפשרות לאחוז בה ולהוליכה, והיא נותרת היכן שהייתה מאז ומעולם.
לפיכך, גם אם נטל שמעון את קרקעו של ראובן - שכיוון אקדח לראשו וציווהו להסתלק מן השטח - ואף אם מכרה לשלישי, והשלישי לרביעי, וכן הלאה אלף פעמים, נשארת הקרקע בבעלות בעליה הראשונים. חילופי המחזיקים אינם משנים דבר, ואף ייאוש הבעלים מלקבלה בחזרה אינו מועיל. הקרקע שלו היא, וזוהי דעת התורה.
מהי אפוא 'גזילת קרקע'?
אף על פי כן נוקטת התורה לשון "הגוזל שדה חבירו". אין הכוונה לגזילה במובנה הטכני, שהרי זו אינה אפשרית בקרקע על פי דין תורה, אלא לתפיסת חזקה. הדבר יכול להתרחש בשני אופנים:
בגלוי: שמעון מכוון אקדח לראשו של ראובן ומורה לו לרדת מן השדה מיד. ראובן מסתלק ושמעון נכנס תחתיו, והרי הוא פולש.
בסתר: שמעון מגיע בלילה ומזיז את קו הגבול - את הסימונים או את הגדר - ומשתלט בהיחבא על נכסו של ראובן.
בשני המקרים נשארת הקרקע מבחינה טכנית ברשותו של ראובן, אך כיוון ששמעון משתמש בה שלא כדין, ניתן להתייחס לכך כאל גזילה במידה מסוימת.
השבת קרקע גזולה:
משנתנו עוסקת בחובת ההשבה של הגזלן. הכלל הפשוט הוא שכיוון שקרקע אינה נגזלת, די בכך שירד הגזלן מן הקרקע ויאמר לבעלים: הרי קרקעך לפניך. אלא שהמשנה מתמקדת בשאלה מה הדין כאשר הבעלים אינו יכול עוד לקבלה לידיו, ומביאה לכך שני אופנים.
המקרה הראשון - "ונטלוה מסיקין":
שמעון גזל את שדהו של ראובן, ולאחר מכן "נטלוה מסיקין" - השלטונות הסמיכו אנשים להפקיע את הקרקע, והפולש היושב בה מסולק ממנה. בזה מחלקת המשנה:
"אם מכת מדינה היא" - כאשר ההפקעה פוגעת בכולם ואינה קשורה דווקא לגזלן, "אומר לו הרי שלך לפניך". שמעון משיב לראובן את נכסו כמות שהוא, ובזה נסתיים העניין. ואם רצונו לשוב בתשובה שלמה מתוך חרטה אמיתית על כל המעשה - הרי זו מעלה נוספת, אך אין עליו חיוב מעבר לכך, שהרי קרקע אינה נגזלת.
"ואם מחמת הגזלן" - כאשר ההפקעה באה רק משום ששמעון ישב שם, ולעולם לא היו נוטלים קרקע זו אילו הייתה מוחזקת בידי ראובן - "חייב להעמיד לו שדה אחר". מאחר שראובן אינו יכול לקבל את שדהו בחזרה, שהרי המפקיע יושב בו כפולש, ודבר זה לא היה מתרחש לולא נכנס שמעון וגרם לצרה - חייב שמעון להעמיד לו שדה אחר או את דמיו כפיצוי.
מדאורייתא אין זה הדין, שהרי אין קרקע נגזלת ושמעון יכול לומר: הרי שדך לפניך, טול אותו. אלא שחכמים קנסוהו והענישוהו על היותו גזלן, ומשעה שהפסדו של ראובן בא מחמתו - חייבוהו לפצותו מדרבנן.
דיוק הגמרא בלשון "מחמת הגזלן":
מקשה הגמרא: לשון המשנה נראית מיותרת. משנקטה "אם מכת מדינה היא", היה די לה לומר "ואם לאו" - שאם אין זו מכת מדינה, חייב הגזלן לפצות. מדוע נקטה דווקא "מחמת הגזלן"?
מתרצת הגמרא שדיוק זה בא ללמד מקרה נוסף שהמשנה מוסיפה: המלך פונה לראובן ומודיע לו כי הוא מחרים את כל נכסיו, ודורש לראות על שולחנו רשימה של כלל הנכסים. ראובן מגיש את הרשימה, ומוסיף בה - בכוונה או בשוגג, אין נפקא מינה - גם את נכסי שמעון שונאו. התוצאה היא שהמלך מחרים לא רק את נכסי ראובן אלא אף את נכסי שמעון, ונמצא ששמעון הפסיד אך ורק בשל מעשהו של ראובן. ראובן גרם לו נזק הקרוב מאוד לנזק ישיר, אף שלא הוא זה שביצע אותו בפועל.
זהו הנקרא 'גרמי', להבדיל מ'גרמא':
גרמא: נזק עקיף, שאין חייבים עליו בדיני אדם בבתי הדין שלמטה, אלא בדיני שמים בלבד.
גרמי: נזק הקרוב לגרימה ישירה, כבמקרה שלפנינו, שברור כי ההפסד אירע רק משום שמסר האחד את פרטי נכסיו של חברו - ובזה הוא חייב.
ההגדרה המדויקת של ההבדל בין גרמא לגרמי היא מחלוקת בשולחן ערוך, ואין זה המקום להכריע בה. כך או כך, למדנו ממשנתנו שהמוסר את רכוש חברו לשלטונות בכך שהכניסו לרשימה - הרי הוא שלא כדין, ועליו לשלם לחברו פיצויים.
המקרה השני - הצפת הנהר:
לעומת הפקעת השלטונות, אם לאחר שסילק שמעון את ראובן מן השדה ופלש אליו עלה נהר על גדותיו והציף את השדה כולו עד שהחריבו - "אומר לו הרי שלך לפניך". מאחר שמדובר בכוח עליון בלבד, מאורע שהיה מתרחש בין אם ראובן היה בשדה ובין אם שמעון, יכול שמעון לומר: הריני יורד מן השדה, קח את שלך ובזה נסתיים העניין - והוא פטור. אין עליו חיובים נוספים בדיני אדם, שהרי השיב את השדה ואינו מחזיק בו עוד; ואף שראובן מקבל לידיו שדה חסר תועלת, סוף סוף כך היה עולה בגורלו בלאו הכי, ולפיכך אין קונסים את שמעון אפילו מדרבנן.