בבא קמא, פרק ג', משניות ג'-ד'. במשנה שלפנינו מובא מקרה מעניין: מה דינו של אדם שגופו שלו הופך להיות ה'בור' ברשות הרבים.
לשון המשנה:
"שני קדרין שהיו מהלכין זה אחר זה" - שני קדרים, כלומר יצרני קדירות, המהלכים בדרך זה אחר זה. עובדת היותם קדרים אינה מהותית לגוף הסיפור.
"ונתקל הראשון ונפל" - האדם הראשון נתקל ונפל ארצה.
"ונתקל השני בראשון" - האדם השני נתקל בגופו של הראשון המוטל בדרך.
"הראשון חייב בנזקי שני" - הראשון חייב לשלם על הנזקים שנגרמו לשני.
כזכור, כמה משניות קודם לכן למדנו את מחלוקתם של רבי מאיר ורבי יהודה בדין 'נתקל' - אדם שמעד ברגליו:
לדעת רבי מאיר: נתקל פושע הוא - הנתקל נחשב רשלן, ואחראי באופן מלא לתוצאות נפילתו.
לדעת רבי יהודה: נתקל לאו פושע הוא - אין הוא נחשב רשלן, ולפיכך אינו אחראי בהכרח להשלכות הנפילה.
אם נלמד את המשנה כדעת רבי מאיר, הדין פשוט ומובן מאליו: הראשון חייב בנזקי השני, שכן נתקל פושע הוא. לשיטה זו אין כל הבדל בין מי שמעד בשוגג לבין מי ששכב בכוונה באמצע הדרך כדי להכשיל את העוברים - הכל דין אחד.
ביאור הגמרא - ההלכה כרבי יהודה:
הגמרא מעמידה את המשנה כרבי יהודה, שכן ההלכה כמותו שנתקל לאו פושע הוא. לפיכך יש לבאר מדוע יתחייב הראשון בנזקי השני, והלא לכאורה מדובר בתאונה בלבד, ואדם שנהג באחריות ונתקל אינו חייב. על כרחנו שמדובר במקרה שבו היה לראשון די זמן ויכולת לקום ולפנות עצמו מן הדרך, והוא לא עשה כן. מאחר שהתעכב ברשות הרבים ולא קם, ואז נתקל בו השני, הרי גופו מתפקד כבור ברשות הרבים - הוא הפך את עצמו למכשול, ולפיכך הוא חייב.
ממילא, אם לא היה סיפק בידו לקום, כגון שאיבד את הכרתו, או שהשני הלך צמוד אחריו ונתקל בו מיד לאחר הנפילה - פטור.
נמצא, שאף על פי שההלכה היא כרבי יהודה שנתקל לאו פושע הוא, מכל מקום אדם זה אחראי על כך שהותיר את עצמו ברשות הרבים כמכשול, כבור, ולפיכך עומדת לשני תביעה כלפיו.
גדרי החיוב: בור ולא אדם המזיק:
יש לזכור כי כאן אנו עוסקים באב הנזק הנקרא 'בור' - המפגע ברשות הרבים, להבדיל מ'אדם המזיק'. אין זה האדם עצמו המזיק במעשיו או אף מכוחו, אלא שהוא משמש כעין חפץ דומם המכשיל את העוברים. וכידוע, בבור נדרש 'חמור ולא כלים' - הבעלים אחראי לנזקי החמור וכיוצא בו, אך לא לנזקי כליו של הניזק. ומכאן:
נזקי גופו של השני: אם נפצע בנפילתו, כגון שנקע את קרסולו - הראשון משלם לו את נזקיו.
נזקי כליו של השני: אם נשא בידו קדירה והיא נשברה - הראשון פטור מלשלם עליה, בדיוק כשם שהיה פטור על שבירת קדירה בבור רגיל שכרה ברשות הרבים.
תשלומי בור לעומת תשלומי אדם המזיק:
נקודה חשובה נוספת: בתשלומי בור משלם המזיק את הנזק בלבד - הנזק בפועל שנגרם לניזק - ולא את חמשת התשלומים. כפי שהזכרנו בקצרה קודם לכן, אדם החובל בחברו בכוונה משלם חמישה תשלומים:
נזק - ירידת ערכו של האדם, כמה הוא שווה כעת בשוק העבדים לעומת שוויו קודם לכן.
שבת - הפסד ימי העבודה.
ריפוי - ההוצאות הרפואיות.
צער - פיצוי על הכאב הפיזי.
בושת - פיצוי על הכאב הרגשי.
במקרה שלפנינו אין שייכות אלא לתשלום הנזק בלבד, כלומר ירידת ערכו של הניזק, שכן ארבעת התשלומים הנוספים חלים רק כאשר המזיק פעל בצורה כלשהי של רשלנות. כאן אנו קובעים שאין הוא רשלן, אלא מתפקד בגדר בור בלבד.
לסיכום: במשנה זו למדנו כיצד אדם עצמו נעשה 'בור' ברשות הרבים. ההלכה כרבי יהודה שנתקל לאו פושע הוא, ולפיכך חיובו של הראשון אינו על עצם הנפילה אלא על כך שהיה בידו לקום ולפנות עצמו מן הדרך ולא עשה כן, והשאיר את גופו כמכשול. מכיוון שחיובו מדין בור, הריהו משלם על נזקי גופו של השני אך פטור על כליו ('חמור ולא כלים'), ואף בנזקי הגוף אינו משלם אלא תשלום נזק בלבד, ולא את שאר ארבעת התשלומים של אדם המזיק.