בבא קמא, פרק ו', משנה ד'. המשנה מפנה כעת את תשומת לבה לאחרון שבארבעת אבות הנזיקין שנמנו במשנה הראשונה - אב האש, או כלשון המשנה: 'הבער'. מקורו בפסוק: "כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה, שלם ישלם המבעיר את הבערה" - אש שיצאה ומצאה חומר בערה, קוצים וכיוצא בהם, וכילתה את ערימת התבואה, את התבואה העומדת המחוברת לקרקע או את השדה עצמו: המבעיר משלם לניזק.
מהותה של אש כאב נזיקין:
"דרכו לילך ולהזיק" - מטבעה זו תופעה נעה, שאינה נותרת במקום שבו הונחה, אלא מתקדמת ומזיקה תוך כדי תנועה.
צירופו של כוח נוסף - אין מדובר באדם או בממונו בלבד. נחלקו בכך רב ורבי יוחנן: יש המתמקדים באדם, וזהו המושג 'אשו משום חציו' - האש כחיצו של האדם, הפועל באמצעות דבר אחר; ויש הסוברים 'אשו משום ממונו' - שהאש נידונת כממונו. בכל אופן מדובר בדבר שלו בצירוף כוח נוסף המעורב עמו, ובדרך כלל זו הרוח המצטרפת אל הגורם המסוכן.
לפיכך, אדם שהניח סכין בקצה מרפסתו, והרוח הפילה אותה ופגעה בראשו של עובר אורח - הנידון הוא מדין אש, שכן לפנינו גורם מזיק ומסוכן, סכין המונחת בקצה המרפסת ועלולה להיעקר ברוח מצויה, והרוח היא שהזיזה אותה וגרמה לנזק.
"השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן":
המשנה, שהיא משנה ארוכה, פותחת במי שמסר את האש לידי אחד משלושת חסרי הדעת: חרש שאינו שומע ואינו מדבר, שוטה שאינו בר כשירות שכלית, וקטן שלא הגיע לגיל מצוות. מסר לו את האש כדי להעבירה מנקודה אחת לרעותה, ובדרך פרצה שריפה. הדין הוא "פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים".
המשלח פטור בדיני אדם, כלומר בתי הדין שלמטה אינם מוציאים ממנו ממון; אך חייב בדיני שמים, ומשמעות הדבר שעל פי דין הוא חייב את הכסף באמת, ואין הדבר מסור לבחירתו. אם אינו משלם, הרי זה כגוזל את הניזק, אלא שבית הדין אינו כופה עליו את התשלום, והגבייה נעשית בדרך של עונש מן השמים - עונש שביכולתו למנוע אם ישלם מיוזמתו כפי שמוטל עליו.
הגמרא מבארת שאין מדובר במי שמסר לקטן להבה גלויה על גבי מקל וביקשו להעבירה לצדו האחר של הרחוב. האש מסוכנת, ומוטלת על האדם חובה לשמור שלא תזיק, ומסירת להבה גלויה לידי קטן, חרש או שוטה אינה נחשבת שמירה כלל - ובמקרה כזה יהיה המוסר חייב גמור. המקרה שבמשנה הוא כשמסר גחלת לוחשת, שדרכה לדעוך ולכבות מאליה, ואין דרכה להצית שריפה אלא אם כן ליבה אותה אדם או הוסיף לה אוויר. הקטן או השוטה שיחקו באש - וילדים דרכם בכך - וגרמו להתלקחותה. מאחר שמסר בידם דבר שהיה אמור להיכבות מאליו, נושא הוא באחריות חלקית בלבד, ולפיכך חייב בדיני שמים ולא בדיני אדם.
"שלח ביד פיקח - הפיקח חייב":
אם נמסרה אותה גחלת לוחשת לידי בר דעת, והלה גרם בסופו של דבר לשריפה - הפיקח חייב, שכן עליו היה להיזהר. והמשלח פטור לגמרי, ואף לא בדיני שמים, בין אם הפיקח שומר ובין אם הוא אדם רגיל.
יתרה מזו: ראובן שמסר את הגחלת לשמעון ואמר לו "העבר זאת אל מדורת האש שבצדו האחר של הנחל" - שמעון חייב אם פרצה שריפה, שהרי הוא בר דעת. ואף אם אמר לו ראובן "קח אש זו ושרוף את ביתו של לוי", ושמעון עשה כן - שמעון חייב ולא ראובן. אף אם שידל אותו ראובן, באיום שיכהו או בהבטחת ממון, אין בכך כלום, שהרי שמעון בר דעת הוא, בעל בחירה, ואחראי למעשיו. הטעם הוא הכלל היסודי: אין שליח לדבר עבירה - אין אדם יכול לפעול כשלוחו וכבא כוחו של אחר לעבור עבירה ולעשות דבר שאסרה תורה, ולפיכך הוא נושא באחריות המלאה. אין מדובר באונס, כגון שהצמיד ראובן אקדח לראשו של שמעון; ומשאין זה אונס, אף שידול של כאב או של ממון אינו מועיל, ואין העושה יכול לומר שפעל מטעמו של אחר.
יסוד הדבר בכלל שהגמרא מנסחת: "דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעין". כאשר עומדות זו מול זו שתי הוראות סותרות, מי הוא זה שיש להישמע לו? ראובן אמר לשמעון "אתן לך ממון אם תשרוף את בית שכני לוי", והקב"ה אמר "אסור לך לעשות זאת". ראובן הוא התלמיד, עבדו של הקב"ה, ואילו הרב הוא הקב"ה בעצמו - ופשוט ששמעון חייב להישמע לדברי הרב ולא לדברי התלמיד. לפיכך, אם ציית להוראתו של ראובן והזיק, שמעון נושא באחריות המלאה בהיותו בעל בחירה, וראובן אינו משלם דבר.
תוספת לדבר: אם אין ידו של שמעון משגת לשלם, חייב ראובן בדיני שמים, שכן הוא שגרם לכך. ואילו בחרש שוטה וקטן אין אומרים זאת, משום שאין בהם את הכלל של "דברי הרב ודברי התלמיד" - שהרי אי אפשר לומר על מי שפטור מן המצוות מחמת חסרון דעתו שהוא מחויב לשמוע בקול הקב"ה. לפיכך אין הם נושאים באחריות, והיא מוסבת ישירות אל המשלח, לכל הפחות בדיני שמים.
שניים שהשתתפו בהבערה:
מה הדין כאשר שני אנשים היו מעורבים בהכנת האש, אך התפשטותה נגרמה מחמת אחד מהם בלבד? המשנה קובעת שהאחריות מוטלת על השני בלבד, שכן ללא מעשהו לא היה אירע דבר:
"אחד הביא את האור ואחד הביא את העצים - המביא את העצים חייב" - ראובן הניח מעט אש בבור, אש שהייתה כבה מאליה, ובא שמעון והוסיף לה חומר בערה, והאש התפשטה והזיקה. מעשיו של ראובן לבדם לא היו מביאים לכלום, ולפיכך שמעון חייב.
"אחד הביא את העצים ואחד הביא את האור - המביא את האור חייב" - הראשון ערם ערימת עצים, שאין בה כשלעצמה סכנה, ובא השני והציתה, והאש התפשטה והזיקה. השני לבדו אחראי לנזק, שכן בלעדיו לא היה קורה דבר.
"בא אחר וליבה - המלבה חייב" - מדורתם של ראובן ושמעון דעכה כדרכה, והלהבות כבו ולא נותרו אלא גחלים לוחשות, ובא אדם שלישי וליבה את הגחלים לכדי להבה. המלבה חייב, שכן אלמלא הוא לא הייתה האש מתפשטת אלא כבה מאליה.
"ליבתה הרוח - פטורין" - נותרו גחלים לוחשות שלא נשפכו עליהם מים, אך אין כל סיבה להניח שהאש תתפשט, ובאה רוח שאינה מצויה - רוח חריגה שאין לצפות לה בנסיבות רגילות - וליבתה את האש. הכל פטורים, שהרי נהגו באחריות והותירו את הגחלים במצב שאין לצפות באופן סביר שיתפשט.
שמירה מעולה ושמירה פחותה:
עולות כאן שוב שתי רמות השמירה שלמדנו. בקרן דורשת התורה רמה גבוהה, שמירה מעולה, ונחלקו לגבי מועד אם די בו בשמירה פחותה; ואילו בשן וברגל די בשמירה פחותה, שמירה בסיסית בלבד. בבהמות, שמירה פחותה עניינה נעילת השער כראוי או קשירת הבהמה ברצועת עור, ואילו שמירה מעולה, ההגנה המרבית, עניינה שער העומד אף בפני סופה, או שרשרת מתכת שאין לשוברה הקושרת את הבהמה אל הקיר.
אף באש דורשת התורה שמירה פחותה בלבד, רמה בסיסית של אחריות, כדי להיפטר מנזקי יציאתה. שהרי הפסוק אומר "שלם ישלם המבעיר את הבערה" - החיוב מותנה בכך שפעל האדם בדרך השקולה כנגד הבערת האש במו ידיו. אך אם הותיר את האש במצב שהיא כבה מאליה כדרכה, זוהי שמירה פחותה, ודי בה כדי להיפטר מן האחריות.
"השולח את הבעירה" - המבעיר ברשותו:
כאן פותחת המשנה עניין חדש במילים "השולח את הבעירה" - אותן שלוש מילים שבהן נפתחה המשנה. אלא שברישא הכוונה לשליחות, למסירת האש ביד אדם המעבירה ממקום למקום, ואילו כאן הכוונה לאדם שהדליק אש ברשותו והיא התפשטה. יש להבהיר: מקרה הבסיס הוא אדם המדליק אש בשטחו שלו. המבעיר אש בשטח חברו ומצית את ביתו הרי הוא חייב לחלוטין מדין אדם המזיק. משנתנו עוסקת במי שהדליק את האש בהיתר, בשטחו הפרטי, כפי שמותר לו, אלא שהאש התפשטה - וכל השאלה היא אם נהג בחוסר אחריות, שאז יתחייב בנזקי האש.
לשון המשנה: "השולח את הבעירה ואכלה עצים או אבנים או עפר - חייב, שנאמר: כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה, שלם ישלם המבעיר את הבערה". אדם הדליק אש ברשותו, הרוח פשטה אותה אל רשות חברו והזיקה שם - חייב, משום שהניח לה להתפשט ופעל בחוסר אחריות.
החידוש שבדרשה הוא בתיבת "השדה" - השדה עצמו. הפסוק כולו נוקט לשון "ונאכל", שמשמעותה כילוי; ואכילה בכל התורה עניינה כילוי הדבר וגמירתו, בין בגרון ובין בשריפה באש. אך כאשר האש משחירה את הקרקע או את הקירות, אין זה כילוי ממש, שהרי הקירות והקרקע עומדים במקומם ואינם אלא נפסדים מחום האש. באה הדרשה ולימדה שהמבעיר חייב אף בנזק מסוג זה. וזו גם לשון משנתנו: אם הזיקה לאבנים, כגון שהושחרו וצריך להוציא ממון לניקוין, או לעפר - כיצד ניזוק העפר מן האש? כגון שחרש אדם את שדהו והיא מוכנה לזריעה, ועברה בה האש והקשתה את פני האדמה כמין קרום, ונמצא שעליו לשוב ולחרוש, ועד שיעשה כן עבר זמן הזריעה. נזק זה מוטל על מי שהדליק את האש בשדהו והניח לה להתפשט.
מחיצות המפסיקות בפני האש:
המשנה מונה מצבים שיש בהם משום הגנה למבעיר: דברים שאין מצפים שהאש תעבור אותם, ואם עברה - אין זו התנהגות חסרת אחריות והמבעיר פטור. לשון המשנה: "עברה גדר גבוה ארבע אמות או דרך הרבים או נהר - פטור":
"גדר גבוה ארבע אמות" - הגדר שבמשנה אינה גדר עץ אלא חומת אבן, המשמשת כגדר. הגמרא מדייקת שמדובר בארבע אמות (כשני מטרים) מעל מפלס העצים הבוערים, ובהנחה שבצדה האחר אין קוצים גבוהים האוחזים אש בקלות, אלא הם נמוכים ממנה לפחות בארבע אמות. במצב כזה אין כל סיבה שהאש תעבור בנסיבות רגילות, ואם עברה - פטור.
"או דרך הרבים" - רחוב רחב, שש עשרה אמה, כשיעור רשות הרבים הנלמד מן המשכן ומן העגלות שהיו נוסעות בו, שהם כשמונה מטרים. מחסום אש טוב הוא זה, ואין לצפות שאש תדלג מעליו, ואם עברה הרי זה כאונס והמבעיר פטור.
"או נהר" - נהר החוצץ בין שטחו לשטח חברו. הגמרא מונה בו שני מאפיינים: שיש בו מים, ושרוחבו שמונה אמות (כארבעה מטרים). הרמב"ם למד ששני התנאים נדרשים יחדיו, ואילו ראשונים אחרים למדו שכל אחד מהם לבדו מספיק כדי לשמש גבול שאין מצפים מן האש לחצותו.
שיעור התפשטות הדליקה:
אף בהיעדר אחת מן המחיצות הללו, אין לצפות בנסיבות רגילות שהאש תוסיף לבעור עד אין קץ. וכמה מרחק יש להותיר בין האש שברשותו לבין שטח חברו? נחלקו בכך ארבע דעות, כלשון המשנה: "המדליק בתוך שלו, עד כמה תעבור הדליקה":
רבי אלעזר בן עזריה אומר: "רואין אותו כאילו הוא באמצע בית כור" - יש לדמות שהאש מונחת באמצע בית כור, שהוא בקירוב השטח הגדול ביותר שנקטו בו חז"ל. בית כור הוא שלושים בית סאה, ובית סאה אחד 2,500 אמות מרובעות, ונמצא שטחו 75,000 אמות מרובעות, שהם 274 אמות לכל צלע. העומד באמצעו רחוק 137 אמות מכל קצה, ונמצא שיש להרחיק את האש 137 אמות משטח השכן. בקירוב אפשר לדמות בית כור לשטח שגודלו כמגרש כדורגל, ואולי מעט פחות מזה, וזאת כדי לתת מושג בסדר הגודל.
רבי אליעזר אומר: "שש עשרה אמות כדרך רשות הרבים" - כשם שרוחבה של רשות הרבים שש עשרה אמה, כך די בהרחקה זו, כשמונה מטרים, ואין זה מרחק גדול.
רבי עקיבא אומר: "חמישים אמה" - זהו המרחק שעד אליו מצופה שהאש תתפשט.
רבי שמעון אומר: "שלם ישלם המבעיר את הבערה - הכל לפי הדליקה" - התיבות היתרות "את הבערה" באות ללמד שכל דליקה שונה מרעותה. הדבר תלוי בסוג כיסוי הקרקע, בגודל האש ורוחבה, בעוצמת הרוח, במידת החום שבחוץ, ביובש התנאים וכיוצא בזה, ולפיכך אי אפשר לקבוע מרחק ביטחון אחיד לכל המקרים.
לדעת הרמב"ם, אף הפטורים שנמנו קודם לכן - הגדר, דרך הרבים והנהר - אינם חלים בהכרח. מוטלת על האדם חובה לנהוג באחריות באשו, ואם היה ניתן לצפות באופן סביר שהאש תתפשט למרחק רב או תעבור מעל גדרות ונהרות מחמת התנאים - הרי הוא אחראי. אין בידינו כלל גורף ופטור מראש הקובע עד היכן צפויה האש להתפשט.
להלכה למעשה: ההלכה כרבי שמעון, וכן פסקו הרמב"ם והשולחן ערוך. נמצא שאף על פי שהתורה אינה דורשת באש אלא שמירה פחותה, שמירה בסיסית, מוטלת על האדם חובה לנהוג באחריות באשו. וכל שעשה מעשה שכל אדם סביר יאמר עליו שהוא עלול לצאת מכלל שליטה ולגרום לתקלה, ואכן כך אירע - המבעיר חייב באחריות מלאה.