בבא קמא, פרק ח', משנה ד'. המשנה שלפנינו דנה בסוג נוסף של מקרים מעניינים ויוצאי דופן, ולשונה עלולה להטעות. נקדים אפוא ביאור כללי מבחוץ, ולאחר מכן נעיין בלשון המשנה עצמה. לפנינו שתי קטגוריות של בני אדם, ובשתיהן קיים חוסר סימטריה שהמשנה מכנה אותו 'פגיעתן רעה': ההתנגשות עמם רעה, שכן החובל בהם חייב לשלם, ואילו הם עצמם אינם משלמים.
הקטגוריה הראשונה - חסרי דעת:
החרש, השוטה והקטן פטורים מן המצוות, ומשום כך אינם בני חיוב תשלומים כלל. הפוגע בהם חייב בתשלומין, והם הפוגעים באחרים - פטורים.
הקטגוריה השנייה - אישה ועבד:
אף בהם נאמר 'פגיעתן רעה', ומאותה תוצאה מעשית, אך הטעם שונה לחלוטין. האישה והעבד חייבים בתשלומין מעיקר הדין, אלא שבנסיבות רגילות אין בידם ממון לשלם: נכסי האישה משועבדים לזכויות בעלה, ולעבד אין ממון משלו כלל. מאחר שאין ממי לגבות, המתגרה בהם מפסיד - הוא ישלם להם, והם לא ישלמו לו.
ההבדל בין שתי הקטגוריות מתגלה בהמשך: אם נתגרשה האישה וגבתה את כתובתה, או שהגיע לידה ממון בדרך אחרת, וכן אם נשתחרר העבד ובא ממון לידו - חייבים הם לשלם לניזק ולפצותו במלואו. מה שאין כן בחסרי הדעת: הם היו פטורים בשעת מעשה, ולפיכך אף אם נשתפה השוטה וחזר לדעתו, אינו חייב לשלם על נזקיו.
ישנו דיון בעניין הקטן שחבל באחר: משהגיע לגיל בר או בת מצווה, האם מוטל עליו לשלם? אף שיש דעות שהוא חייב, ההסכמה הרווחת היא שכל תשלום שישלם הקטן לניזק לאחר שנעשה בר חיוב אינו אלא כדי לצאת ידי שמיים, לפנים משורת הדין, ולא מעיקר הדין.
לשון המשנה:
"החרש, השוטה והקטן - פגיעתן רעה" - שלושתם חסרי דעת: החרש (חרש-אילם), השוטה (הלוקה בשכלו) והקטן שטרם הגיע לגיל מצוות, ולפיכך פטורים הם מכל חיובי המצוות. "החובל בהן חייב" - החובל בהם חייב בכל התשלומין. (ראוי לציין כי השוטה אינו זכאי לתשלומי בושת, שכן אין לו צער נפשי של ממש, אך בשאר התשלומין זכאים כולם.) "והם שחבלו באחרים - פטורין" - ואילו הם החובלים באחרים פטורים לחלוטין, ואף לאחר זמן לעולם לא יתחייבו לשלם, אף אם ישתנה מצבם.
"העבד והאישה - פגיעתן רעה" - העבד הנידון כאן הוא עבד כנעני, והאישה - כל אישה יהודייה. אף עמם ההתנגשות רעה: החובל בהן חייב לשלם מיד על כל נזק שגרם, "והם שחבלו באחרים - פטורין" - ואילו הם פטורים מבחינה מעשית גרידא, לא משום שאינם בני חיוב, אלא משום שאין בידם אמצעים לשלם: אצל האישה ברוב המקרים, ואצל העבד בכל המקרים.
"אבל משלמין לאחר זמן" - חיובם עומד בעינו, וכשיהיה בידם ממון ישלמו: "נתגרשה האשה, נשתחרר העבד - חייבין לשלם".
למעשה, כאשר האישה או העבד חובלים באדם, מקבל הניזק מבית הדין מעין שטר חוב הקובע כי חבלו בו ונתחייבו לו סכום מסוים, וכי יוכל לגבותו אם וכאשר תתאפשר הגבייה. משתגבה האישה את כתובתה או משישתחרר העבד, בא הניזק לבית הדין עם שטרו ותובע את חובו - ואכן מחייבים אותם בתשלום.
לסיכום: במשנה זו למדנו שתי קבוצות שנאמר בהן 'פגיעתן רעה': חסרי דעת - חרש, שוטה וקטן - שהחובל בהם חייב, והם פטורים לעולם מחמת שאינם בני חיוב כלל; ואישה ועבד, שהחובל בהם חייב, והם פטורים רק מחמת חוסר האמצעים, ולפיכך משלמין לאחר זמן - משנתגרשה האישה ומשנשתחרר העבד.