אנו עומדים בבבא קמא, פרק י', משנה ד'. נושא המשנה שלפנינו הוא אדם המקריב את ממונו שלו כדי להציל את ממון חברו. למעשה שייך עניין זה לבבא מציעא, לפרק השני, העוסק בהשבת אבידה, אך מאחר שהוא עולה כאן, נקדים לו רקע קצר.
רקע: השבת אבידה והוצאות המציל:
מצוות השבת אבידה: מצווה מן התורה היא, שהמוצא חפץ שאבד לחברו חייב להשיבו לבעליו, ועליו לעשות זאת בחינם - אין הוא רשאי לגבות תשלום עבור ההשבה.
הפסד ממון של המשיב: דין נפרד הוא, שאם ההשבה כרוכה בהפסד ממון - כגון שיצטרך להתבטל ממלאכתו ולהפסיד את שכרו - רשאי הוא שלא לבצע את הצלת האבידה ולא להכניס עצמו להוצאות.
שיעור ההחזר: הבוחר בכל זאת לספוג את ההוצאה זכאי להחזר, אך רק כשיעור שכרו של "פועל בטל" - כמי שמשתכר שכר מינימלי - ולא כשכרו המלא. זאת אלא אם התנה מראש: "הריני נוטל חופשה ממלאכתי כדי להשיב את אבידתך על מנת שאקבל שכר מלא" - ובתנאי כזה הרשות בידו.
ראוי לציין: אף שאין אדם חייב לספוג הפסדים כדי להציל את ממון חברו, מן הראוי לנהוג לפנים משורת הדין ולא לדקדק בכך. הרואה את חברו מאבד דבר בעל ערך, וההצלה כרוכה בהוצאה מועטת מצדו, ראוי לו להתאמץ ולסייע לו ולצמצם את הפסדו.
המקרה הראשון: היין והדבש:
המשנה מתארת שניים המהלכים בדרך: "זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש" - האחד נושא חבית גדולה של יין, והשני נושא כד של דבש. הדבש יקר בהרבה מן היין, ולפיכך ערכו רב יותר. "נסדקה חבית של דבש" - בכלי הדבש נוצר סדק (המשנה נוקטת פעם 'כד' ופעם 'חבית', ואלו מילים נרדפות), והדבש מטפטף והולך, ובעליו עתיד לאבד את כולו אם לא ייעשה דבר.
מה עושה בעל היין? "ושפך זה את יינו והציל את הדבש לתוכו" - הוא שופך את כל יינו על הקרקע, ומציל את הדבש בכך שהוא מכניסו לתוך הכלי שריקן זה עתה. האם זכאי בעל היין לפיצוי על היין שאיבד? המשנה קובעת: "אין לו אלא שכרו". אין הוא מקבל החזר על היין, שכן לא הייתה זו חובתו כלל, והוא בחר מדעתו לפעול. כל שהוא זכאי לו הוא שכר טרחתו והוצאותיו.
מהו "שכרו"?
השכר ההוגן הוא הסכום שהיה נדרש לשם שני אלה: שכירת כלי כזה, ושכירת אדם שיביא את הכלי למקום. זהו הפסדו הממשי, ועל כך הוא מקבל החזר. את יתר ההפסד הוא סופג, שהרי הוא גרם אותו לעצמו ואיש לא ביקש ממנו זאת.
להבהרת הדברים: אילו לא היה בעל הדבש נוכח במקום, ובעל היין היה פועל מיוזמתו, אכן היה זכאי להחזר על הפסדו. שכן הנחה פשוטה היא שבעל הדבש היה מסכים לכך בנסיבות רגילות - מוטב לו שיישאר בידו משהו מאשר לא כלום. כל שאדם סופג הפסד ואנו יודעים בבירור שזהו רצון הבעלים, זכאי הוא להחזר. אך כאן שני הבעלים נוכחים יחדיו והיה בידם לשוחח ולסכם ביניהם, ומשלא עשו כן, יכול בעל הדבש לומר: "מעולם לא סיכמנו על כך, ואיני משלם לך" - וזו זכותו הגמורה, שהרי היה שם.
"ואם אמר אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי":
אם אמר בעל היין: "הריני מציל את הדבש שלך, ובלבד שתשלם לי על יינִי", והסכים בעל הדבש - "חייב ליתן לו". מכוח ההסכם שביניהם חייב בעל הדבש לשלם לבעל היין, שהרי כך סיכמו.
לכאורה דבר פשוט הוא, ומהו החידוש? החידוש נלמד מן ההשוואה למקרה אחר: אדם המהלך בדרך עם חבית ריקה, רואה את בעל הדבש במצוקתו ומבקש לנצל את שעת דחקו, ואומר לו: "תמורת מאה אשאיל לך את כלי". אף אם הסכים בעל הדבש, יכול הוא לומר לאחר מכן: "סחטו אותי. לא הסכמתי אלא משום שלא רציתי לאבד את הדבש, ואין זו עסקה הוגנת". בית דין יפסוק שאכן אין זה הוגן, שכן אין היתר לנצל את מצוקת הזולת. כאשר אדם שרוי בדחק ומסכים לשלם סכום מופקע, אין בעל הכלי זכאי אלא לעלות הרגילה של שכירת כלי ושל שכר אדם שיביאנו.
ובכן, חידושה של משנתנו הוא, שכל זה אמור כאשר הבעלים אינו מפסיד דבר. אך כאן סופג בעל היין הפסד ממשי, ולפיכך אין בדרישתו לפיצוי משום סחטנות כלל, והוא זכאי לקבלו.
המקרה השני: החמורים:
המשנה מביאה מקרה שני, שהוא במהותו זהה לראשון: "שטף נהר חמורו וחמור חבירו" - שני אנשים ולכל אחד חמור. הנהר עולה על גדותיו ושוטף עמו את שני החמורים. האחד יכול להציל כל אחד משני החמורים, וחברו אינו מסוגל לפעול כלל. השאלה היא מה הדין אם בעל החמור הזול נוטש את חמורו שלו ומציל את היקר - האם יוכל לתבוע פיצוי?
העקרונות הם אותם עקרונות: "שלו יפה מנה ושל חבירו מאתיים" - חמורו שווה מאה וחמור חברו שווה מאתיים. "הניח זה את שלו והציל את של חבירו" - הוא מניח את חמורו למים ומציל את חמור חברו ששוויו מאתיים. הדין הוא "אין לו אלא שכרו" - אף שאיבד חמור שלם, אין הוא זכאי אלא לסכום שהיה עולה לשכור אדם שיוציא את החמור מן השיטפון, יהא אשר יהא. כמו במקרה הקודם, לא הייתה זו חובתו אלא מעשה לפנים משורת הדין, ומכיוון ששני הבעלים היו במקום אחד ובזמן אחד והיה עליהם לבוא לידי הסכם ולא עשו כן, אין בעל החמור היקר חייב לפצותו על הפסדו.
ואם התנו ביניהם - "אם אמר לו אני אציל את שלך ואתה נותן לי את שלי" - שאמר בעל החמור הזול: "אין בידי להציל אלא אחד; אציל את שלך שערכו רב יותר, ותחזיר לי את דמי שלי", והלה הסכים - "חייב ליתן לו". מכוח ההסכם חייב בעל החמור היקר לשפות את מי שוויתר על חמורו שלו כדי להציל את חמורו.
ואף כאן החידוש הוא באותו כיוון: אילו נהג אדם בסחטנות - עומד על שפת הנהר ואומר: "רואה אני שאינך יודע לשחות ואני יודע; אוציא את חמורך תמורת מאה" - וזהו מחיר מופקע שאדם רגיל היה עושה זאת בשבריר ממנו, הרי גם אם הסכים בעל החמור, אין זו אלא סחטנות. הוא הסכים משום שלא הייתה לו ברירה. אם יבואו לבית דין, יחייבוהו לשלם את השכר ההוגן לעושה מלאכה כזו בלבד, אף שהסכים קודם לכן לסכום אחר, שהרי אנוס היה באותה שעה ואין הסכמתו מחייבת.
שאלת הגמרא:
שואלת הגמרא: מדוע נשנו שני המקרים, מקרה הדבש ומקרה החמור, והלוא אותו דין ממש הוא? ומשיבה, שיש ביניהם הבדל - הבדל שאינו נוגע להלכה למעשה, אך היה מקום לחשוב שהוא נוגע: במקרה הראשון האדם בוחר ופועל במו ידיו, שופך את יינו ומקריבו בכוונה תחילה; ואילו במקרה השני אבד חמורו מחמת סיבה טבעית ובעל כורחו. היה מקום לטעות ולומר שהדבר משנה, ובאה המשנה ללמדנו שאין ביניהם הבדל כלל.
לסיכום: למדנו שאין אדם חייב להפסיד מממונו כדי להציל את ממון חברו, ואם עשה כן מדעתו בפני הבעלים - "אין לו אלא שכרו", דהיינו עלות הכלי והבאתו בלבד. אם התנו ביניהם מראש - "חייב ליתן לו", שכן דרישת הפיצוי במקום שיש הפסד ממשי אינה סחטנות; ואילו הדורש סכום מופקע ממי שנתון במצוקה, אף שהלה הסכים, אין בידו אלא שכר הוגן. שני המקרים שבמשנה - היין והדבש והחמורים - דין אחד להם, אף שבאחד ההפסד נעשה בכוונה ובשני בעל כורחו.