בבא קמא פרק ט', משנה ד'. אנו ממשיכים לדון בדינו של אומן, בעל מלאכה, שהזיק את החומר שנמסר לידיו.
"הנותן צמר לצבע והקדיחתו יורה - נותן לו דמי צמרו":
אדם מסר צמר, חומר גלם, וביקש מן הצבע - הוא האומן שבמשנתנו - לצבוע אותו כראוי. ביורה, הדוד שבו מרתיחים את הצמר, נשרף הצמר ונהרס. במקרה זה על האומן להשיב ללקוח את השווי המלא של הצמר שנמסר לו מלכתחילה.
משנה זו הולכת בשיטת המשנה הקודמת, שהביאה את הכלל "אין אומן קונה בשבח כלי", ולפיו כל תוספת ערך הנוצרת מחמת העבודה שייכת ללקוח. מכיוון שמשנתנו קובעת שהלקוח מקבל בחזרה את שווי הצמר בלבד, לומד מכאן רש"י - וכך נלמד אף אנו - שלא היה בצמר שבח כלל. אין מדובר בצמר שהושבח ולאחר מכן התבשל יתר על המידה ונהרס, אלא בצמר שנשרף כבר מתחילה, לא היה ראוי לשימוש בשום שלב ומעולם לא קיבל תוספת ערך.
"צבעו כאור":
'כאור' באל"ף עניינו כ'כעור' בעי"ן - דבר מכוער ונחות. כאן הצבע אכן מילא את ההוראות: הלקוח ביקש לצבוע את צמרו בכחול, והצמר אכן יצא כחול, אלא שהאומן השתמש בחומרי צביעה נחותים (למשל, חומר שפג תוקפו). נמצא שהתרשל ופשע בכך שלא השתמש בחומר המתאים, אך את ההוראה עצמה קיים. עבודתו גרועה, והאשמה מוטלת עליו משום שנקט במתכוון בחומרים נחותים.
הכלל בדין זה: אין האומן יוצא נשכר מכך שלא פעל כראוי, אך ההלכה מבקשת למזער את הנזק - שלא ייגרם ללקוח הפסד ממוני, וכל הפסד שנוצר בעקבות המלאכה הלקויה ייפול על כתפי האומן. לשם כך יש לשקול שני נתונים:
השבח: עליית הערך - שוויו של הצמר לאחר הצביעה לעומת שוויו כחומר גלם.
היציאה: ההוצאות שהוציא האומן. לדעת רוב הראשונים אין אלו חומרי הגלם בלבד (עלות הצבע, הגז להבערת האש וכיוצא בזה), אלא גם עלויות העבודה הבסיסיות. אין האומן גובה את מחיריו הרגילים, שהרי מלאכתו הייתה גרועה, אלא מחשבים כמה היה נוטל פועל פשוט לשעה עבור מלאכה מסוג זה באיכות ירודה.
נמחיש במספרים: הצמר המקורי היה שווה עשר. אילו נעשתה המלאכה כראוי היה התוצר המוגמר שווה מאה, אך משנעשתה בגרוע שוויו חמישים בלבד. נמצא שהשבח, עליית הערך, הוא ארבעים. מכאן שתי אפשרויות:
ההוצאות פחותות מן השבח: האומן הוציא עשרים על חומרים ועבודה. עשר של חומר הגלם ועוד עשרים של הוצאות, והמוצר המוגמר שווה חמישים. מאפשרים לאומן לכסות לכל הפחות את הוצאותיו: הלקוח נותן לו עשרים, ובידו למכור את התוצר בחמישים ולהפיק רווח קטן.
ההוצאות מרובות מן השבח: העבודה הייתה כה גרועה עד שעליית הערך פחותה מן ההוצאות. חומר הגלם שווה עשר, החומרים והעבודה עשרים, ואילו התוצר הסופי שווה עשרים וחמישה בלבד. הלקוח מסר דבר ששוויו עשר ומקבל דבר ששוויו עשרים וחמישה, כך שהשבח הוא חמישה עשר בלבד. אף שהוצאות האומן היו עשרים, אין הלקוח משלם אלא את החמישה עשר. הלקוח הוציא עשר על החומר ומוכר בעשרים וחמישה, ונמצא מתאזן; האומן אינו מרוויח דבר, אך לפחות אינו מפסיד מכיסו, וזו הדרך ההוגנת. כלל הדברים: ההפסד הכספי מוטל תמיד על האומן שלא עשה מלאכתו נאמנה, ולא על הלקוח שאינו נושא באחריות.
ובלשון המשנה: "צבעו כאור" - עשה מלאכה נחותה מחמת החלטותיו הגרועות; "אם השבח יתר על היציאה", אם עליית הערך מרובה מן ההוצאה הכוללת של חומרים ועבודה - "נותן לו את היציאה", ומקבל האומן החזר על עלות חומריו ועל עלויות העבודה כמידת שכרו של פועל למלאכה מסוג זה; "ואם היציאה יתירה על השבח", אם ההוצאות עולות על תוספת הערך - "נותן לו את השבח", ואותם חמישה עשר שבדוגמה נשארים בידו. נמצא שהלקוח אינו מפסיד ואינו מרוויח, והאומן מפסיד מעט.
"לצבוע לו אדום וצבעו שחור, שחור וצבעו אדום":
המקרה הבא שונה: הלקוח הורה לצבוע את צמרו אדום והאומן צבעו שחור, או שהורה שחור והאומן צבעו אדום. כאן נחלקו התנאים. לדעת רבי מאיר "נותן לו דמי צמרו" - על האומן לפצות את הלקוח על שווי חומר הגלם כפי שהיה מתחילה, ולהשיב לו את שווי הצמר שמסר. טעמו של רבי מאיר: כיוון שלא פעל לפי ההוראות ושלח ידו בצמר שנמסר לו, הרי הוא גזלן שנטל מה שאינו שלו. וכבר למדנו במשנה הקודמת שגזלן העושה שינוי - כאן נטילת הצמר הגולמי וצביעתו אדום או שחור - קונה את החפץ ונעשה בעליו, ומוטלת עליו חובת תשלום דמי הגזילה.
נחלקו בכך הראשונים - האם דינו כגזלן ממש או לא:
הר"ש והברטנורא: משמע מדבריהם שאינו גזלן גמור, שכן בידי הלקוח לקחת את הצמר הצבוע אם ירצה להשאירו אצלו. ביקש אדום ויקבל שחור, וישלם את מלוא המחיר שעליו סוכם. הא ראיה שאינו גזלן מבחינה טכנית, שהרי בגזלן אמיתי אין ביד הנגזל לכפות עליו להשיב את החפץ, ורשאי הוא להותירו אצלו משקנאו בשבח.
תוספות רבינו פרץ: דינו כגזלן ממש, ומשום כך אין הלקוח יכול לתבוע את הצמר שנצבע, אף אם רצונו בכך, אלא מבקש מן האומן את שווי הצמר שנטל כשעת הגזילה.
ורבי יהודה חולק. לדעתו דין זה מקביל למקרה הקודם: אין האומן גזלן, אלא שלא קיים את ההוראות כראוי, ולפיכך לא תהא ידו על העליונה. ידו של הלקוח על העליונה, והוא הנשכר מן העניין. "אם השבח יתר על היציאה", אם שוויו של הצמר שנצבע בטעות עולה על סך ההוצאות - "נותן לו את היציאה", ומקבל האומן החזר על הוצאותיו. "אם היציאה יתירה על השבח", אם ההוצאות של חומרים ועבודה מרובות מתוספת השווי - לדוגמה, ביקש צמר אדום שכולם חפצים בו והאומן צבעו שחור שאין לו דורש - "נותן לו את השבח", ומקבל האומן לכל הפחות את עליית השווי של חומר הגלם. נמצא שהאומן מפסיד מעט מהוצאותיו ומעבודתו, ואילו הלקוח אינו מפסיד כלל אלא מתאזן, שהרי בדמי המכירה יכוסה חומר הגלם, וכל השבח - תוספת הערך - חוזר לאומן.
להלכה: הלכה כרבי יהודה. אין האומן נחשב לגזלן; ואף אם נאמר שמבחינה טכנית דינו כגזלן, כפי שיש שלומדים בדעת רבי יהודה, קונסים אותו שלא ייצא נשכר בקלות, וידו על התחתונה - ומקבל את הנמוך שבין השניים: הוצאותיו או השבח שהשביח בעשיית המלאכה שלא כראוי.