בבא קמא פרק ט', משנה ג'. במשנה זו אנו עוסקים באחריותו של אדם שנשכר לעשות מלאכה - אומן ובעל מלאכה - על החפץ שנמסר לידיו.
שני מישורי אחריות מוטלים על האומן:
שומר שכר - השוכר אומן למלאכה מפקיד בידיו את חפצו, והאומן נחשב כמי שנמצא שם כדי לשמור על החפץ ומקבל על כך שכר. לפיכך הוא חייב בגניבה ובאבידה, אם החפץ נגנב או אבד.
אדם המזיק - יתרה מזו: אם תוך כדי עבודתו במה שנמסר לו גרם נזק, חייב לשלם מדין אדם המזיק הרגיל והמוכר, הגורם נזק במישרין ואחראי למעשיו.
"נתן לאומנין לתקן וקלקלו":
השאלה המתעוררת במשנתנו היא כיצד מחשבים את התשלום. בעל הבית מוסר לנגר עץ בשווי עשרה דולרים ומבקש ממנו לבנות שולחן. הנגר קוצב חמישים דולר עבור מלאכתו ובונה את השולחן. רגע לפני מסירתו לבעל הבית, בעת הליטוש האחרון, הוא נועץ מסמר נוסף - וכל הבניין קורס ומתפרק חזרה לערימת קרשים.
האם הנגר משלם על שולחן שבור בשווי מאה דולר, או שלמעשה אינו משלם דבר, שהרי עץ קיבל לידיו ולערימת עץ חזר הכול?
תשובת המשנה היא שהוא חייב לשלם על הנזק שגרם, שהרי אדם המזיק הוא: בפטישו שבר את השולחן. משמעות הדבר היא שהמשנה נוקטת "אין אומן קונה בשבח כלי" - ההשבחה שנעשתה בחומרי הגלם הופכת מיד לרכושו של המעסיק ששכר את הפועל, ואינה רכושו של הפועל.
חשבון התשלום:
עם סיום בניית השולחן היה שוויו מאה דולר, ובעליו הוא המעסיק.
במכה האחרונה שבר הנגר שולחן של מאה דולר, ושוויו ירד חזרה לעשרה - נזק של תשעים.
מנגד, מלאכתו כבר נעשתה, והמעסיק חייב לו חמישים דולר שכר עבודה, ומקזזים סכום זה מן הנזק.
בשורה התחתונה: הנגר משלם למעסיק ארבעים דולר על הנזק.
להלכה נחלקו הפוסקים בשאלה זו עד סופה: האם האומן הוא בעליו של הערך הכספי של השבח קודם מסירת המוצר, או שאין הוא בעליו.
מסירת מוצר מוגמר - "שידה תיבה ומגדל":
המשנה ממשיכה ודנה במקרה שבו בעל הבית אינו מוסר חומרי גלם אלא מוצר מוגמר:
"שידה" - מעין תיבה שנושאים בה אדם ברחבי העיר, ובמקומות אחרים פירושה תיבת אחסון.
"תיבה" - ארגז אחסון.
"מגדל" - ארון.
בכל אלה מדובר בפריט נגרות מוגמר שנמסר לנגר לתיקון, ובמקום לתקנו הזיקו. בוודאי שעליו לשלם על הנזק, וקל וחומר הוא: אם חייב על נזק שגרם קודם המסירה, ודאי שחייב על נזק שגרם למוצר מוגמר.
הקבלן הסותר את הכותל:
המקרה השלישי שונה במקצת. בנאי מקבל על עצמו עבודה בקבלנות - כלומר אין הוא מקבל תשלום לפי שעה כדרך פועל, אלא סכום קצוב עבור המלאכה - ומלאכתו לסתור כותל. ההנחה היא שהסתירה תיעשה באופן שהלבנים או האבנים שמהן בנוי הכותל יישארו ראויות לשימוש חוזר. אך הלה לא סתר כראוי ושבר את האבנים, עד שאינן ראויות עוד לשימוש, או שפגם בהן פגימה חלקית.
המשנה מוסיפה מקרה שבו האבנים נפלו והזיקו לצד שלישי, עובר אורח ההולך ברחוב. בין אם הזיק לרכושו של בעל הבית ובין אם פגע בהולכי הרגל העוברים שם - הקבלן שנטל על עצמו את הפרויקט נושא באחריות ומשלם. אילו היה נחשב פועל בלבד, ייתכן שהדין היה שונה, שכן לא נטל על עצמו אחריות להגן על העוברים ושבים; אך כקבלן אחריותו מלאה.
סתר חצי כותל ונפל החצי השני:
"פטור" - אם התבקש לסתור מחצית מן הכותל והמחצית השנייה נפלה מאליה, אין זו אשמתו: הוא עשה כמצוותו, ולא הייתה לו כל סיבה להניח שהחצי השני ייפול. הדבר נחשב אונס - הוא פעל באחריות, ותאונות מתרחשות; מה שאירע היה מחוץ לשליטתו.
"חייב" - אם המחצית השנייה נפלה משום שהכה בה בחוזקה יתרה והפילה, חייב, שהרי אדם המזיק הוא, ואדם מועד לעולם.
ראוי להדגיש: לא זו בלבד שהקבלן חייב כשפשע והתרשל, כגון ששבר את הכותל שלא כשורה, אלא אף אם לא עשה מאומה - נגנבו השידה, התיבה והמגדל או כל חפץ אחר, או שאבדו - חייב האומן לשלם, משום שהוא שומר שכר, ומוטל עליו לשמור על הרכוש שנמסר לו בידי בעל הבית ולא להניח שיאבד.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי האומן נושא בשני מישורי אחריות - כשומר שכר החייב בגניבה ובאבידה, וכאדם המזיק החייב על נזק שגרם במלאכתו. עמדנו על היסוד ש"אין אומן קונה בשבח כלי", ומכאן שהמקלקל את הכלי לפני מסירתו משלם את מלוא ההפרש בקיזוז שכר עבודתו; ראינו את הקל וחומר בנזק למוצר מוגמר, ואת אחריותו המלאה של הקבלן הסותר כותל - הן כלפי בעל הבית והן כלפי הולכי הרגל - למעט מקרה של אונס, שבו הוא פטור.