פרק ח', משנה ג', וכן מספר המשניות שלאחריה, דנות בסוגים שונים של נחבלים ובאופן שבו חלים עליהם חמשת התשלומים שלמדנו.
"החובל באביו ובאמו ולא יצא מהם דם":
המשנה עוסקת דווקא בחבלה שלא יצא בה דם, שכן אם יצא דם - בין בפצע מדמם ובין בחבורה שמתחת לפני העור - חייב החובל מיתה. וכל עוד לא יצא דם, חייב הוא בכל חמשת התשלומים. והוא הדין בחובל בחברו ביום הכיפורים: אף הוא עשוי להתחייב בכל חמשת התשלומים.
יסוד הדברים הוא הכלל שראינו פעמים רבות, ולפיו המתחייב מיתה פטור מן התשלומים (ובמשניות הבאות נשוב ונדון בו מזווית אחרת). כלל זה אינו חל בחובל בהוריו כשלא יצא מהם דם: מאחר שאין כאן אפשרות של חיוב מיתה, משלם החובל להוריו את מלוא התשלומים.
"והחובל בחברו ביום הכיפורים":
אף על פי שבשבת הוצאת דם היא תולדה של מלאכה, ויש בה חיוב מיתה בכוח, ביום הכיפורים החובל בחברו חייב חטאת, ואם עשה זאת במזיד - חייב כרת. אולם אין כאן מיתת בית דין אף בעדים, ולכל היותר מלקות. משאין הוצאה להורג, אין פטור מן התשלומים.
"החובל בעבד עברי":
החובל בעבד עברי חייב בכל התשלומים. עבד עברי אינו אלא יהודי רגיל שמכר את עבודתו למעבידו לשש שנים. החריג היחיד הוא תשלומי השבת (דמי הבטלה), כאשר החובל הוא האדון - המעביד או הבעלים של אותו עבד - שכן תפוקתו הכלכלית של העבד שייכת ממילא לאדון, ואין כאן תשלום שיש לשלמו.
"החובל בעבד כנעני של אחרים":
החובל בעבדו הכנעני של חברו, עבד שאינו יהודי, חייב בכל התשלומים - ובכוח בכל חמשת התשלומים - והכסף מגיע בסופו של דבר לבעליו של העבד, שהרי אין לעבד חיים ממוניים משל עצמו, והכול עובר אל האדון.
מחלוקת רבי יהודה וחכמים בתשלומי הבושת:
רבי יהודה אומר: יוצא מן הכלל אחד הוא הבושת - אין משלמים לעבד תשלומי בושת, כלומר תשלום על השפלה וסבל רגשי. הטעם אינו כפי שניתן היה לשער, אלא טעם טכני הנלמד מגזירת הכתוב: הפסוק שממנו נלמדים תשלומי הבושת נוקט "כי ינצו אנשים יחדיו... איש ואחיו", ולדעת רבי יהודה אין יחס של אחווה בין יהודי לעבד שאינו יהודי, שהרי אין ביניהם אפשרות של נישואין - עבד כנעני אינו יכול לבוא בקהל ישראל כל עוד הוא עבד. ומשאין מושג של אחווה, אין הפסוק מאפשר תשלום בושת.
וחכמים חולקים, וההלכה כמותם: עבד כנעני הרי הוא "אחיך" - אח לך במצוות, שכן הוא חייב ומצווה במצוות כאישה יהודייה. וכשם שנשים יהודיות וגברים יהודים נחשבים כמי שקיימים ביניהם יחסי אחווה ברמה הרעיונית, כך גם בין יהודי לעבד כנעני. לפיכך יש גם תשלומי בושת.
לסיכום: במשנה זו למדנו שלושה מקרים שבהם חייב החובל בכל התשלומים: החובל בהוריו כשלא יצא מהם דם, משום שאין כאן חיוב מיתה הפוטר מתשלום; החובל בחברו ביום הכיפורים, שכן חיובו חטאת או כרת ולכל היותר מלקות, ולא מיתת בית דין; והחובל בעבד עברי - למעט תשלומי השבת כשהחובל הוא אדונו. עוד למדנו את דין החובל בעבדו הכנעני של חברו, שהתשלומים מגיעים לבעלים, ואת מחלוקת רבי יהודה וחכמים בתשלומי הבושת, שההלכה בה כדעת חכמים המחייבים.
במשניות הבאות נמשיך ונדון בסוגים נוספים של חובלים ונחבלים ובאופן שבו חלים עליהם דיני התשלומים.