בבא קמא, פרק ו', משנה ג'. משנתנו עוסקת בדינו של "המגדיש בתוך שדה חברו" - אדם העורם גדיש תבואה בשדהו של חברו.
הגדיש שלא ברשות:
העמיד אדם את גדישו בשדה חברו "שלא ברשות", בלא נטילת רשות - הרי זה אסור. ומשום כך, "ואכלתן בהמתו של בעל השדה" - אם אכלה בהמת בעל השדה את התבואה, בעל הבהמה פטור, שהרי בידו לטעון: מה מעשיה של תבואתך בחצרי?
לכאורה אין בדין זה חידוש, שכן כבר עמדנו על כל זה לעיל, וכך אף הקשתה הגמרא. אלא שיש כאן חידוש נוסף: אף אם אין גדר המסמנת את קו הגבול, ומן הסתם בהמות עשויות לחצותו, אין בכך כדי להתיר. אין לאדם כל רשות להיות שם, ומשחצה את הקו והניח את חפציו בשטח חברו, הרי הוא מוותר בכך על זכויותיו בנזק שייגרם להם.
ולא זו בלבד, אלא "ואם הוזקה בהן - בעל הגדיש חייב" - אם ניזוקה בהמת השכן מן הגדיש, כגון שעיקמה את רגלה, אחראי מניח הגדיש לנזק שנגרם לבהמת חברו, שכן הרי זה כמי שהניח שם בור.
גדיש של חיטים:
מעירה הגמרא דרך אגב: אם הנערם היה חיטים, אין זה מאכל הראוי להיאכל על ידי בהמות, והבהמה כביכול הייתה אמורה לדעת שאין הוא מיועד לה. לפיכך אם פעלה כנגד טובתה, אכלה מאכל שאינו הולמה וניזוקה - כגון שחשה כאבי בטן - אין זו אשמתו של בעל הגדיש, שהרי הבהמה הייתה אמורה לדעת שאין זה טוב לה, והרי הוא בגדר אונס.
הגדיש ברשות:
ממשיכה המשנה: "ואם הגדיש ברשות - בעל השדה חייב" - נטל המגדיש רשות מן השכן להעמיד את גדישו בשדהו, ואירע נזק לגדיש, כגון שאכלה בהמת בעל השדה את התבואה שהוגדשה שם - חייב בעל הבהמה לשלם פיצויים.
לכאורה חוזרים אנו כאן לאותו דיון ידוע: הנותן רשות לחברו להשתמש בחצרו, האם משמעות הדבר שקיבל על עצמו גם אחריות לשמור על חפציו? בעניין זה נחלקו, ואמרנו שההלכה כרבי, הסובר שהמרשה לחברו להשתמש ברשותו אינו מתכוון לקבל על עצמו אחריות. ואילו משנתנו נראית כדעה השנייה, שאותו אדם אכן מקבל על עצמו אחריות.
למסקנה אומרת הגמרא שההלכה כרבי, שבדרך כלל אין המרשה לחברו להשתמש ברשותו מקבל על עצמו אחריות. אולם המקרה שבמשנתנו הוא מעין מקרה ביניים: שכן האומר לכל אנשי הסביבה "כולכם רשאים להגדיש בחצרי", תהיה הסיבה אשר תהיה. מאחר שאמר כן לכולם, מובן שאף רבי מודה בתרחיש כזה, שהנותן לכול רשות להשתמש בחצרו מתכוון לקבל על עצמו אחריות, וזו כוונת דבריו. זהו אפוא המקרה של משנתנו, ומשום כך אף רבי יאמר שהוא חייב אם לא נטל על עצמו לשמור על הגדישים, מרגע שאמר לכולם להגדיש בחצרו.
לסיכום: במשנה זו למדנו שהמגדיש בשדה חברו שלא ברשות - בעל הבהמה שאכלה את הגדיש פטור, ואילו אם הוזקה הבהמה בגדיש, בעל הגדיש חייב, שהרי הוא כמניח בור; ובגדיש של חיטים, שאינן מאכל הראוי לבהמה, הרי זה אונס ופטור. הגדיש ברשות - בעל השדה חייב, ואף רבי מודה בכך במקרה שהתיר לכול להגדיש בחצרו, שאז דעתו לקבל על עצמו אחריות.