בפרק ג' של מסכת בבא קמא אנו ממשיכים לעסוק בדיני בור ורשות הרבים. במשנה קצרה זו נכללים שני נושאים נפרדים, ונעמוד על כל אחד מהם כסדרו.
הנושא הראשון - השופך מים ברשות הרבים:
"השופך מים ברשות הרבים והוזק בהן אחר - חייב בנזקו" - אדם ששפך את מי השופכין שלו לרשות הרבים, ואדם אחר החליק על המים וניזוק, אחראי לנזק.
החידוש אינו בכך שהמניח דבר ברשות הרבים ואדם נחלק עליו - חייב; זה אינו חידוש כלל. החידוש הוא שאף כאשר עשיית הדבר מותרת. בתקופת החורף ההלכה התירה לשפוך את מי השופכין לרחובות, משום שהרחובות היו ממילא מלאים בוץ וטינופת, ואין בכך החמרה על המצב הקיים - וגם עוברי הדרכים הביאו זאת בחשבון, שהרי ימות הגשמים הם, והכול ספוג ובוצי. ואף על פי כן, אם בעקבות השפיכה החליק אדם וניזוק - נזק שלא היה מתרחש אלמלא כן, כגון שהיה אותו יום יבש והשופך הוא שהפך את המקום לחלק - השופך חייב, שכן אין זה אלא בור ברשות הרבים.
מכאן הוראה כללית: אף במקום שהדבר מותר, האדם נושא באחריות אם ניזוק אדם בעקבותיו. יש דברים שהרשות נתונה לעשותם, ובכל זאת ראוי לשקול פעמיים לפני העשייה, שכן הנזק שייגרם מהם - באחריותו הוא.
ראוי לציין: אם עובר האורח לא ניזוק בגופו, אלא בגדיו בלבד - שהתלכלכו, או אף שנקרעו בעת נפילתו - השופך פטור עליהם. יסוד הדבר בדרשה שהוזכרה בהקדמה לתחילת המסכת: בנזקי בור נאמר "שור" - ולא אדם שמת בו, חס ושלום; ו"חמור" - ולא כלים. כלומר, בעל הבור חייב על נזקי בהמה, אך פטור על נזקי כלים, ובכללם בגדיו של הניזק.
הנושא השני - מפגעים שאדם מעמיד ברשות הרבים:
"המצניע את הקוץ ואת הזכוכית, והגודר את גדרו בקוצים, וגדר שנפל לרשות הרבים, והוזקו בהן אחרים - חייב בנזקן" - שלושה מקרים לפנינו: הטומן ברשות הרבים קוצים או שברי זכוכית; המקיף את גדרו בקוצים (כעין גדר תיל בימינו); וכותל, כגון כותל תמך סביב הבית או השדה, שנפל ונשפך לרשות הרבים. עובר אורח שניזוק מאחד מאלה - הבעלים חייב בנזקו, שהרי זה רכושו שלו.
הקוץ והזכוכית:
בזמן המשנה לא היה פינוי אשפה מסודר, והדרך המקובלת הייתה לקבור באדמה פסולת מסוכנת. אם קברה אדם באופן שאנשים יכולים להגיע אליה ולהיפגע - הוא אחראי. אך אם קברה בגדר מה שנחשב סילוק סביר וראוי של דברים מסוכנים, פטור מנזק בלתי צפוי, כגון שבאו שיטפונות וחשפו את מה שכוסה.
הגודר את גדרו בקוצים:
מדובר בכותל העומד בגבול שטחו הפרטי אך נושק לרשות הרבים, כך שהקוצים שבראשו נמצאים למעשה בחלל רשות הרבים. נמצא שהעמיד את קוציו ברשות הרבים, ולפיכך חייב בנזקי הניזק.
אולם אם כונס אדם את כותלו לתוך רשות היחיד שלו, באופן שאף הקוצים המונחים בראשו והגולשים ממנו נמצאים כולם בתוך שטחו הפרטי - פטור מן הנזק. לכאורה הדבר עומד בניגוד לדין אחר: החופר בור עמוק בגבול שטחו, ממש עד לקו הרחוב, חייב, משום שההולכים ברחוב אינם מדקדקים לאן פניהם מכוונות, ונמצא שהעמיד מלכודת למי שיסטה סנטימטר אחד מן הקו אל תוך השטח הפרטי וייפול לבור - דבר שאסור לעשותו והעושה אותו חייב. אך בכותל, ההנחה היא שאין אנשים מהלכים בסמיכות גדולה אליו: הכול יודעים שההתחככות בכותל שורטת, ועליהם לשמור מרחק ממנו. לפיכך, כל עוד הקוצים מונחים על כותל ובתוך השטח הפרטי, ואינם גולשים כלל לרשות הרבים - הבעלים פטור.
גדר שנפל לרשות הרבים:
כותל שנפל וגרם למפגע ברשות הרבים - הבעלים אחראי לפנותו. אך אם ניזוק עובר האורח בטרם היה סיפק בידו לפנות את שנפל - כגון שהכותל נפל, ומיד לאחר מכן נתקל בו עובר דרכים באבנים שזה עתה נפלו - פטור, שכן מה היה בידו לעשות? הוא פעל כראוי.
שונה הדבר במקרה שכבר התרו בו: בית הדין הודיעו לבעלים שכותלו עומד ליפול ועליו לפנותו בתוך שבעה ימים, והוא לא עשה כן, ולאחר מכן התמוטט הכותל. הואיל והיה בידו לפעול מראש - חייב מן הרגע הראשון.
משנתנו עוסקת במי ששמר על בעלותו בכותל, כלומר שדעתו לקחת חזרה את הלבנים שנפלו, שכן יש להן ערך בעיניו, והיה לו זמן מספיק לפנות את ההריסות ולא עשה כן - ואז ניזוק אדם. אך אם לא היה לו זמן מספיק, או שהפקיר את כותלו ואמר: הכותל שבור ואיני חפץ בו, לא אני זרקתיו לכאן אלא הגיע לשם מחמת תאונה, והריני מפקירו - כל עוד ביצע הפקר רשמי וסילק את בעלותו, שוב אין הוא אחראי, ואם ניזוק אדם - פטור מלשלם.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני נושאים. הראשון - השופך מים ברשות הרבים חייב בנזקי מי שהוזק בהם, ואף כשהשפיכה מותרת, שכן הרי זה בור ברשות הרבים; ומאידך פטור על נזקי כלים ובגדים מדרשת "שור" ולא אדם, "חמור" ולא כלים. השני - המצניע קוץ וזכוכית, הגודר גדרו בקוצים והכותל שנפל: החייב הוא מי שהעמיד את המפגע בתחום רשות הרבים או בחללה, או שהיה סיפק בידו לפנותו ולא פינה; ופטור מי שסילק את סכנתו כדרך הראויה, מי שהקוצים כלולים כולם בתוך שטחו, מי שלא היה בידו זמן לפנות, ומי שהפקיר את רכושו כדין.