אנו ממשיכים בפרק ט' של מסכת בבא קמא, אל משנה ב'. המשנה מוסיפה לדון בחיוב השבת החפץ הגזול, וכאן היא עוסקת במקרים שבהם ירד ערכו של החפץ בעודו ברשות הגזלן.
"גזל בהמה והזקינה, עבדים והזקינו - משלם כשעת הגזלה":
גזלן שגזל בהמה והיא הזדקנה עד שאין היא מסוגלת עוד לתפוקה ולעבודה שהייתה רגילה בהן, וכן מי שגזל עבדים והזקינו עד שאינם יכולים להוליד ולעבוד כבתחילה - אינו יכול להשיב את הבהמה או את העבד כמות שהם, שכן אין זה עוד אותו עבד ואין זו עוד אותה בהמה, וכוח הייצור שהיה בהם איננו. לפיכך משלם לפי השווי שהיה לחפץ בשעת הגזלה.
"רבי מאיר אומר בעבדים: אומר לו הרי שלך לפניך":
לדעת רבי מאיר, בעבדים הדין שונה. עבדים הוקשו במקומות רבים בתורה לקרקע, לנכסי דלא ניידי, והכלל הוא שקרקע אינה נגזלת: אפשר לפלוש אליה, אך אי אפשר ליטול אותה ממקומה. מכוח היקש זה אף העבדים אינם נגזלים ממש, אלא אפשר לתפוס בהם חזקה בלבד, כמי שפלש לקרקע חברו.
וכשם שקרקע ניתן להשיב בכל מצב ולומר "הרי שלך לפניך" - אף אם הוצפה במימי הנהרות או הפכה בינתיים לאתר פסולת רעילה, הפולש מסתלק ממנה ואומר לבעלים: הרי קרקעך לפניך, קחנה - כך גם בעבד: העובדה שהזקין אינה משנה, ומשיבו כמות שהוא.
ההלכה למעשה:
הברטנורא פוסק כרבי מאיר, ולכאורה הדבר תמוה: במחלוקת רבי מאיר וחכמים ההלכה כחכמים. אלא שהגמרא אומרת ש"רב מחליף" את השיטות - כלומר חכמים, שהם הרוב, הם הסוברים שעבדים קשורים לקרקע עד כדי כך שאפשר לומר לבעלים: הרי עבדיך לפניך, לך וקחם. לפיכך ההלכה היא כשיטה המובאת כאן בשם רבי מאיר.
"גזל מטבע ונסדק, פירות והרקיבו, יין והחמיץ - משלם כשעת הגזלה":
"מטבע ונסדק" - המטבע נשבר או נחצה לשניים, ושוב אין אפשרות להשתמש בו כמטבע.
"פירות והרקיבו" - רובם הרקיבו ואינם ראויים לאכילה כבתחילה.
"יין והחמיץ" - היין התקלקל ונעשה כמין חומץ.
בכל אלו נעשה שינוי בגוף החפץ, והשינוי קנאו לגזלן. אין בידו להשיב את הדבר שנטל, ולפיכך משלם את השווי שהיה לו בשעת הגזלה.
ראוי להזכיר כי דינים אלו חלים במידה שווה על הגנב ועל הגזלן, אלא שרוב מקרי נטילת הרכוש הם גניבה: נדיר שאדם נוטל בכוח ובגלוי, ועל פי רוב הנטילה נעשית בסתר, כשאין עין רואה. במקרה של גניבה, מלבד תשלום שווי החפץ מוטל על הגנב אף תשלום כפל.
היזק שאינו ניכר:
לעומת המקרים הקודמים, ישנם מקרים שבהם השינוי אינו שינוי פיזי בגוף החפץ, אלא שינוי משפטי ורעיוני - שינוי הלכתי בלבד. שינוי כזה קרוי 'היזק שאינו ניכר', ואינו נחשב שינוי הקונה את החפץ לגזלן:
"מטבע ונפסל" - השלטון הכריז שאין המטבע הילך חוקי, ואינו מתקבל עוד במקום זה. המטבע עצמו לא נשתנה וניתן להשתמש בו במקום אחר, ולפיכך אומר לו: הרי מטבעך לפניך, לך והשתמש בו במקום אחר. זהו המקרה הפשוט שהכול מודים בו. ואולם נחלקו הפוסקים, ומחלוקת זו נמשכת עד לשולחן ערוך, במטבע שאינו מתקבל עוד בשום מקום בעולם, אם נחשב הדבר לשינוי המחייב קביעת ערך מחודש.
"תרומה ונטמאת" - התרומה נטמאה ברשות הגנב, ושוב אין הכהן יכול לאוכלה או לשתות את יין התרומה. אף על פי כן אין זה אלא שינוי הלכתי; היין הוא אותו יין שהיה, ומשיבו כמות שהוא.
"חמץ ועבר עליו הפסח" - החמץ הגנוב שהה ברשות הגנב במהלך הפסח, וחכמים גזרו שחמץ שלא בוער ברשותו של יהודי בפסח נאסר מדרבנן באכילה ובהנאה. העוגיות שנגנבו אינן ראויות עוד לאכילה, אך אלו הן אותן עוגיות עצמן, ואין כאן שינוי פיזי בחפץ.
"בהמה ונעבדה בה עבירה" - בהמה שהייתה מיועדת לשמש קרבן, ובעודה ברשות הגנב נעברה בה עבירה: עבדוה או השתחוו לה, או נרבעה. אף אם אין על כך אלא עד אחד, אסורה היא לקרבן, ואף על פי כן נראית היא כאותה בהמה.
"או שנפסלה מעל גבי המזבח" - בהמה שהוקדשה לקרבן ונפל בה מום הפוסלה מהקרבה, כגון קטרקט בעין - פגם שאינו בולט למתבונן.
"או שהייתה יוצאה ליסקל" - בהמה שהרגה אדם, ונגמר דינה בבית הדין להוצאה להורג, שמאותה שעה אסורה היא בהנאה.
בכל המקרים הללו, כיוון שאין השינוי ניכר פיזית למתבונן מבחוץ, "אומר לו: הרי שלך לפניך" - הגנב משיב את החפץ לבעליו ואומר: הרי הפרה שלך לפניך, קחנה, אף שלמעשה אין לנגזל בה כל תועלת.
לסיכום - תשלומי הכפל בגניבה: נשוב ונדגיש כי דינים אלו נוהגים בגזילה כבגניבה, אלא שהגנב, הנוטל בסתר - שהיא הדרך הנפוצה ביותר בנטילת ממון - חייב אף בתשלומי כפל. אף כאשר הוא אומר "הרי שלך לפניך" ומשיב את הפרה שנאסרה בהנאה, מוטל עליו לשלם בנפרד את הכפל: אם הייתה הפרה שווה מאה, ישלם מאה נוספים כתשלומי כפל.