אנו ממשיכים בבבא קמא, פרק שישי, משנה ב', ועודנו עומדים בעניין הבהמות שעל בעליהן להשאירן בדיר, ובגדרי האחריות המוטלת עליו.
"הניחה בחמה":
הבעלים הכניס את בהמותיו לדיר ונעל בפניהן "כראוי", אלא שהותיר אותן בשמש. אין הבהמות מסוגלות לשבת בחום ולהתבשל, ומשום כך הן חסרות מנוחה ועושות כל שביכולתן לצאת מן הדיר ולהגיע אל הצל. נמצא שהבעלים הותיר גורם חיצוני הדוחף את הבהמות לצאת, ולפיכך הוא אחראי אם יצאו והזיקו.
"או שמסרה לחרש שוטה וקטן ויצאה והזיקה - חייב":
נעל הבעלים את בהמותיו כראוי, אך מסר את האחריות עליהן למי שחסר דעת. לדעת הרמב"ם, ההלכה והשולחן ערוך, בכך החמיר את המצב יותר מאשר אילו לא היה אומר דבר. כל עוד הבהמות נעולות, יכול הבעלים לישון בלילה בשקט מתוך ידיעה שהן נותרות במקומן; אך משעה שהכניס לתמונה אדם שדעתו לקויה, נעשה זה גורם בלתי צפוי:
השוטה: מתוך מחשבה שהוא מיטיב, עלול לשכוח לנעול את הדלת, לפתוח אותה, או לרדוף אחר הבהמות ולהבהילן.
הקטן: ילד בן אחת עשרה שהתבקש לשמור על הכבשים, עלול לשחק עמן, לפתוח את הדלת ולשכוח לנעול.
החרש: אף הוא בכלל חסרי הדעת, ואין לדעת כיצד ינהג.
מפני שכך, הבעלים חייב.
"מסרה לרועה - נכנס הרועה תחתיו":
הרועה נכנס במקומו של הבעלים, כלומר האחריות לשמירת הבהמות עוברת מן הבעלים אל השומר. משום כך, אם אירע דבר לבהמות או שהבהמות הזיקו, הרועה הוא האחראי ולא הבעלים.
ומה החידוש בדבר? הרי כבר למדנו בפרק הרביעי שהשומר נוטל על עצמו את האחריות מן הבעלים.
מבארת הגמרא שמדובר במקרה שבו הרועה מסר את הצאן לאחר, לרועה מתלמד. הכלל הרגיל הוא 'שומר שמסר לשומר': אם מסר אדם את אופניו או את צאנו לראובן לשומרם, ולאחר מכן נמאס לראובן, או שנצרך לעניין אחר, וביקש משמעון להשגיח על הדברים במקומו - אין הדבר מותר. שכן המפקיד בחר בראובן משום שסמך עליו, ואילו על שמעון לא סמך. נמצא שראובן נהג בחוסר אחריות, והוא הנושא באחריות. השומר הראשון נשאר חייב אפילו אם היה שומר חינם בלבד.
חידושה של משנתנו הוא, שהכול יודעים כי לרועים יש שוליות, שהרי הם מלמדים אחרים את המלאכה ואינם עושים אותה לבדם, ועמם אנשים נוספים. לפיכך מובן מאליו שרועה זה רשאי למסור את הצאן לרועה אחר בתורת שוליה שישמור עליו, והבעלים המקורי מסכים לכך מלכתחילה. משום כך הרועה השני הוא שמקבל את האחריות במקומו של הראשון, אף שלא דיברו על כך במפורש.
להלכה, עניין זה נוגע לימינו יותר ממסירה לרועים, שאינה מצויה אצלנו. המפקיד חפץ אצל חברו לשומרו, מובן מאליו שלא רק החבר רשאי לשומרו, אלא אף בת זוגו ובני ביתו, כגון ילדים שמעל גיל בר מצווה ובת מצווה. זו עסקת חבילה, ואין צורך לומר זאת במפורש כדי להבין שהמפקיד מרשה זאת וסומך על כל בני הבית שיקיימו את השמירה.
"נפלה לגינה":
לפנינו מקרה חדש, ובו שני אופנים דומים:
אדם המחזיק כבשים על גגו מטעם כלשהו, ואחת מהן נפלה מן הגג אל חצר חברו.
כבשיו עוברות על גשר, ואחת מהן נפלה מן הגשר אל חצר חברו.
בשני המקרים אין כאן אשמה של הבעלים. הדבר לא היה אמור לקרות, ולפיכך נחשב הוא אונס ופטור מלשלם על הנזק, שהרי לא נהג בחוסר אחריות. עם זאת, כפי שלמדנו במשנה הקודמת, הנהנה מרכוש חברו חייב לפצותו לכל הפחות על ההנאה.
"נפלה לגינה ונהנית - משלמת מה שנהנית":
הבהמה נפלה מן הגג אל הגינה, שבה גדלות עגבניות ירוקות, ונהנתה. ההנאה יכולה להיות באחד משני אופנים:
הבהמה נחתה על העגבניות, והן ריככו את המכה עד שלא נשברה רגלה.
הבהמה נחתה בגינה, ובמקום שיאכילנה בעליה ארוחת צהריים, סעדה את לבה מן העגבניות.
בשני המקרים, אף שאין הבעלים משלם על הנזק שנגרם לעגבניות, עליו לפצות את בעל הגינה על ההנאה שהפיק. אם אכלה הבהמה - הרי חסך הבעלים את הוצאת המזון הרגילה, ואת הסכום הזה עליו לשלם. ואם הרסה את העגבניות בנחיתתה - עליו לשלם כמה היה מוכן לשלם כדי להניח שם עגבניות שיצילו את בהמתו משבירת רגל. אין זה קשור לשווי העגבניות כשלעצמן, אלא לשווי הצלתה של הבהמה שנפלה.
ומה הדין אם יצר הבעלים צפיפות יתר על הגג, ובהמה אחת דחפה את חברתה מטה? האם אף זה אונס שאינו בשליטתו, שהרי הבהמה נפלה, או שמא פשיעה היא, שכן מדוע העמיס יתר על המידה על גגו, וברור שהבהמות יריבו ואחת מהן תידחף מן הקצה - שהרי "תאונות אינן קורות, גורמים להן"?
נחלקו בכך הראשונים, וכן הפוסקים אחריהם:
השולחן ערוך: במצב כזה נחשב הבעלים פושע וחייב. לפיכך, היוצר צפיפות יתר על הגשר או על הגג, ובהמה נדחפת מטה - עליו לשלם.
הרמ"א, כפי שמציינים הפוסקים: הדבר נחשב אונס, ופטור.
"ירדה כדרכה והזיקה - משלמת מה שהזיקה":
אם נכנסה הבהמה כדרכה הרגילה - המקרה הפשוט של שן ורגל - והזיקה, על הבעלים לשלם על כל נזק שנגרם לחצר חברו. לכאורה אין כאן חידוש, שהרי זהו האל"ף-בי"ת של שן ורגל; אלא שהמשנה באה ללמדנו דבר חדש: כיצד מבצעים את החישוב.
"כיצד משלם מה שהזיק":
נקודת המוצא היא שהפסוק מדבר על "שדה אחר", ומכאן שהנזק נעשה לשדה, ואנו מתייחסים אליו כאל שדה גדול ולא כאל עגבניות ירוקות בודדות שנמעכו או פרחי פטוניה שנרמסו. לפיכך אומרת המשנה: "שמין בית סאה באותה שדה, כמה היתה יפה וכמה היא יפה" - מתארים שדה שלם של אותם פרחים או עגבניות שנאכלו או נמעכו, ושואלים כמה היה השדה שווה לפני כן וכמה הוא שווה לאחר מכן.
מהו "בית סאה"? סאה היא מידת נפח, וניתן לדמותה לשישיית בקבוקים של שני ליטר, כשנים עשר ליטר. "בית סאה" הוא השטח שבו זורעים זרעים בנפח של סאה, כגון גרעיני חיטה, ושיעורו לדברי חז"ל חמישים על חמישים אמה - כשש מאות עד שמונה מאות מטרים רבועים. כלומר, פי שניים משטחו של מגרש טניס זוגות בתוך הקווים, או כמחצית מגודלה של בריכת שחייה גדולה למדי.
מסתכלים אפוא על שדה בגודל זה בשלמותו, ושואלים כמה היה שווה לפני פגיעת הבהמה וכמה לאחריה, ומשלמים את ההפרש - וברי שמדובר בסכום קטן ביותר. להלכה, במקום לקחת באופן שרירותי בסיס של בית סאה, מחשבים פי שישים ממה שניזוק: אם נפלה הבהמה על עשר עגבניות ירוקות, שואלים מה ההפרש בין שדה של שש מאות עגבניות ירוקות לשדה של חמש מאות תשעים - פי שישים מן העשר, שהן שש מאות.
שיטת רבי שמעון: "אכלה פירות גמורים - משלמת פירות גמורים":
רבי שמעון טוען: מובן הדבר כאשר הבהמה מזיקה ליבול, לפרח או לכל דבר שטרם הבשיל, שכן הגדרתם תלויה בקרקע והם חלק ממנה, חלק מן השדה, ולפיכך אנו בוחנים את הנזק שנגרם לשדה ולא לעגבניות או לפטוניות הבודדות. אך אם מדובר בעגבנייה שהבשילה כל צורכה, אדומה וטעימה, מדוע נראה בכך נזק שנגרם לשדה? אין זה אלא נזק שנגרם לעגבניות בודדות. לפיכך, אם אכלה הבהמה עגבניות בשלות, הפיצוי מחושב לפי שוויין המלא של העגבניות, משום שאינן נחשבות טפלות לקרקע - עגבניות הן, אלא שעדיין לא נתלשו. וכלשון המשנה: "אם סאה סאה, אם סאתיים סאתיים" - תהא הכמות אשר תהא, שנים עשר ליטר או עשרים וארבעה ליטר, אין בכך הבדל: מה שאכלה, על כך הוא משלם.
להלכה: נפסק כרבי שמעון. בנזק שנגרם לפירות בשלים, שאינם זקוקים עוד לחיבורם לקרקע, מחשבים את שוויים של הפירות עצמם. ואילו בדברים המחוברים עדיין לקרקע ולא הבשילו כל צורכם, מחשבים לפי שישים: מה יהיה מחיר המכירה של פי שישים מאותה כמות לעומת פי חמישים ותשעה ממנה, ואת ההפרש הזה משלמים.