בשיעור זה אנו פותחים פרק חדש במסכת בבא קמא - פרק ח', הוא 'פרק החובל'. הפרק עוסק באדם החובל בחברו, כלומר בנזקי גוף שאדם גורם לזולתו, להבדיל מאדם המזיק לרכושו של חברו או מרכוש המזיק לאדם. יסודן של ההלכות הללו בפסוקי התורה - "עין תחת עין", "פצע תחת פצע" - והגמרא מאריכה מאוד להוכיח שהחיוב הוא בתשלומי ממון.
המשנה פותחת: "החובל בחבירו חייב עליו משום חמשה דברים" - אדם הפוגע בחברו עשוי להתחייב בחמישה סוגי תשלומים, שאינם תלויים זה בזה: ייתכן חיוב באחד מהם וייתכן חיוב בכולם, הכול לפי אופי הנזק. ואלו הם:
נזק - ההשפעה הכלכלית הישירה של הפגיעה על הניזק לטווח ארוך, כגון פיצוי על אובדן ידו.
צער - פיצוי על הכאב הגופני שנגרם לו.
ריפוי - ההוצאות הרפואיות, תרופות וכיוצא בהן.
שבת - אובדן ימי עבודה.
בושת - הסבל הרגשי וההשפלה.
המוציא את עין חברו מתחייב בכל חמשת התשלומים, וכפי שנפרט להלן כיצד מחשבים כל אחד מהם. אולם כל אחד מהם עשוי לבוא בפני עצמו: הנועל את חברו בחדר, בין בכוונה ובין בשוגג, חייב בדמי בטלה על הימים שהיה כלוא, אף שאין כאן שאר הנזקים כלל; והיורק בפניו של חברו חייב בתשלומי בושת בלבד, שהרי לא נגרם כל נזק גופני.
"בנזק כיצד":
"סימא את עינו, קיטע את ידו, שיבר את רגלו - רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק, ושמין כמה היה יפה וכמה הוא יפה". פגיעות אלו הן נזק קבוע, המצמצם את יכולת העבודה של הניזק ואת תפוקתו הכלכלית. לפיכך מתייחסים אליו כאל נכס כלכלי גרידא, כעבד הנמכר בשוק, ועורכים חישוב פשוט מבחינה מושגית, אף שיישומו קשה: כמה היה שווה בשוק העבדים קודם הפגיעה, וכמה הוא שווה לאחריה.
לדוגמה: אדם שהיה פסנתרן קונצרטים, ולאחר שנקטעה ידו ירד למעמד של מורה למוזיקה בתיכון. אם ערכו של פסנתרן קונצרטים בשוק העבדים הוא מאה אלף, וערכו של מורה למוזיקה שישים אלף - תשלומי הנזק על אובדן היד יעמדו על ההפרש, ארבעים אלף.
רש"י כותב - והברטנורא הולך בעקבותיו - שמדובר בסכום שבו היה נמכר עבד עברי. הדבר תמוה משתי בחינות: ראשית, המושג של עבד "נמכר בשוק" שייך יותר לעבד כנעני; ושנית, עבד עברי נמכר לשש שנים בלבד, ואילו עבד כנעני קנוי לעולם. לפיכך פוסק הרא"ש שהשומה נעשית כעבד כנעני, וכן הוא הפשט, על אף דברי רש"י והברטנורא.
צער:
התשלום השני הוא על הכאב הגופני. לשון המשנה: "כוואו בשפוד או במסמר, ואפילו על ציפורנו מקום שאינו עושה חבורה - אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער כך". אף אם הכווייה או הדקירה נעשו על הציפורן, במקום שאין בו חבורה ולא נותר בו כל סימן, מעריכים כמה אדם כזה - בהתחשב במצבו הכלכלי, במעמדו ובמידת חוסנו - היה מוכן ליטול כדי לסבול צער כזה.
אין הכוונה כמה יסכים אדם ליטול תמורת עקירת עינו, שהרי אדם רגיל ישיב שאין הדבר נתון למיקוח כלל. המקרה דומה לרופא האומר לחולה שעינו אבודה ויש לנתחו ולהוציאה, ואין לו ברירה אלא לעבור את ההליך. השאלה היא רק אם ישלם תוספת עבור הרדמה ומשככי כאבים, או שיחרוק שיניים ויסבול. סכום זה - כמה היה אדם כזה מוכן לשלם כדי לעבור את ההליך ללא כאב - הוא שיעור הצער.
ריפוי:
"הכהו - חייב לרפאותו" - החובל נושא בהוצאות הרפואיות: הקיבוע, התרופות, ביקורי הרופא והפיזיותרפיה. "עלו בו צמחים, אם מחמת המכה - חייב, שלא מחמת המכה - פטור": אם התפתח זיהום סביב הפצע ומקורו במכה עצמה, החובל משלם גם על הטיפול הנוסף; ואם אין הזיהום נובע מן המכה - פטור.
ולכאורה, מדוע ייווצר זיהום בכתפו של הנחבל אלמלא נדקר בה? התשובה היא שעל הנחבל לשמוע להוראות הרופא. אם הורה לו למרוח משחה אנטיביוטית ולשטוף את הפצע פעמיים ביום ולא עשה כן, או שחבש את הפצע שלא כראוי ונוצרו שלפוחיות - אין זו אשמת החובל. רק כאשר החובל הוא האחראי הבלעדי להתפתחות הזיהום, מתחייב הוא בתשלום; ואם לא, אומרים שהנחבל, שלא נשמע להוראות הרופא, הוא שגרם לזיהום.
"חייתה ונסתרה - חייב לרפאותו" - החלמה מפציעה אינה תהליך ליניארי: המצב עשוי להשתפר ולהחמיר חוזר חלילה. כל עוד לא נסתיים התהליך, ממשיך המזיק לשאת בהוצאות, אף אם סברנו שהמכה כבר נרפאה.
לעומת זאת "חייתה כל צורכה" - אם נרפאה המכה לחלוטין ולאחר מכן אירעה פגיעה חדשה, אין החובל חייב עליה, אף אם טוען הנחבל שהיא באה בעקבות הפגיעה הראשונה. לדוגמה: נשברה רגלו של ראובן והחלימה, ולאחר מכן יצא לחופשת סקי, נפל נפילה קשה ונפגע קשות, והוא טוען שאלמלא הפגיעה הקודמת שהחלישה את קרסולו לא היה הדבר קורה. טענה זו אינה מועילה, שכן זהו נזק עקיף בלבד. המזיק חייב על הפגיעה הראשונה בלבד, ולא על השנייה כלל.
שבת:
תשלומי שבת הם דמי הבטלה. לשון המשנה: "רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין, שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו" - מעריכים את ימי הבטלה כשכרו של שומר מקשאות, כעין דחליל אנושי המשתכר שכר מינימום, משום שכבר שולם לו על הפחת הגופני ועל אובדן האיבר שהוריד מערכו.
שני מרכיבים לפנינו: הפסנתרן שהיה שווה מאה אלף, ועתה, כמורה בתיכון, שווה שישים אלף, קיבל ארבעים אלף כתשלומי נזק. אלא ששוויו כמורה מבוסס על כך שיתחיל לעבוד מיד; ואם אושפז שבועיים ואינו יכול לעבוד, מקבל הוא על אותם שבועיים תשלום כשכר מינימום בלבד, שהרי כבר פוצה על ירידת ערכו בתשלומי הנזק המקוריים.
תוספות מוסיפים הבחנה חשובה: אדם שעסק בעריכת דין והשתכר עשרים אלף בחודש, ונקטעה ידו - ערכו של עורך דין בעל יד אחת זהה לערכו של בעל שתי ידיים, ולפיכך אין תשלומי הנזק מקזזים כאן את דמי הבטלה. הוא הפסיד חודש עבודה כעורך דין, ואי אפשר לפצותו כשומר קישואין. בתרחיש כזה יחושבו תשלומי השבת לפי שכרו בעריכת דין.
בושת:
בתשלומי הבושת קובעת המשנה: "הכל לפי המבייש והמתבייש" - הכול תלוי בזהות המבייש ובזהות המתבייש. לדוגמה: היורק בפניו של חברו - אין כאן נזק, צער, ריפוי או שבת, שהרי מנגבים את הרוק ולא נגרם דבר מעבר לכך, אך יש כאן בושת. שיעורה נקבע לפי מעמדו של הנעלב - ככל שמעמדו החברתי גבוה יותר, בושתו גדולה יותר - ולפי מעמדו של המבייש: ככל שהוא נמוך יותר, ההשפלה חמורה יותר. על בית הדין לאמוד את היקף הבושת, ואף להבחין בין יריקה שאיש אינו יודע עליה לבין יריקה שהכול יודעים עליה.
המשנה מלמדת שאף המבייש את הערום, את הסומא ואת הישן חייב בתשלומי בושת, אף שהסכום עשוי להיות קטן יותר:
הערום: אין מדובר במי שמסתובב ערום כל היום, שהרי אין לו כבוד עצמי ואין בו תשלומי בושת. מדובר במי שכבר נתון במצב משפיל - כגון אישה שהרוח הפשילה את חצאיתה - ובא חברו והוסיף על בושתה: קרע את בגדה, הגביהו יותר או ירק בפניה. אף שהיא מבוישת ממילא, המוסיף על בושתה חמור עוד יותר.
הסומא: אף שאינו רואה את פני הסובבים אותו, הוא שומע ומרגיש, ולפיכך זכאי אף הוא לתשלומי בושת.
הישן: בשעת שנתו אינו מתבייש, אך משהתעורר והבין מה אירע לו - מתבייש. ויש דיון בגמרא מה הדין אם לא התעורר לעולם, כגון שמת בשנתו: פשטות הדברים היא שאין כאן תשלומי בושת, ואין היורשים גובים אותם, שהרי מעולם לא התבייש ולא ידע מן הדבר.
לעומת זאת "וישן שבייש - פטור": שניים הישנים במיטה אחת, ראובן מתהפך על כותונת הלילה של שמעון, שמעון נופל מן המיטה ובגדו נקרע מעליו - ראובן פטור מכל תשלומי בושת. אף שאדם מועד לעולם ואחראי תמיד למעשיו, בושת שונה: אין חיוב בושת אלא בכוונה להזיק, ובהיעדר כוונה - פטור.
יסוד זה נלמד מן הפסוקים העוסקים בשניים הניצים זה בזה: "כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו" (את הביטוי "איש ואחיו" יש לזכור, ועוד נשוב אליו בהמשך), "וקרבה אשת האחד להציל את אישה מיד מכהו" - אשתו של אחד מהם באה להציל את בעלה מיד המכה אותו - "ושלחה ידה והחזיקה במבושיו... וקצותה את כפה". התורה נוקטת לשון "מבושיו", לשון בושה, במקום לשון ישירה ופשוטה יותר, ללמדנו שאין חיוב בושת אלא בכוונה להזיק, כאותה אישה השולחת את ידה.
שלוש רמות של כוונה:
מכאן עולה שקיימות שלוש דרגות של כוונה, הקובעות באילו מן החמישה מתחייב המזיק:
אונס גמור: אדם מועד לעולם ואחראי תמיד למעשיו. אפילו הרימה סופת טורנדו את ראובן והפילה אותו על שמעון, חייב ראובן על נזקו, ואין זה מעלה או מוריד שהיה אנוס לחלוטין. באונס גמור משלם על הנזק בלבד.
פשיעה חלקית: הפילה אותו הרוח באופן שהיה עליו לצפות שכך עלול לקרות - אין זה אונס גמור, ויש כאן יסוד מסוים של פשיעה מצידו. לפיכך מתחייב אף בתשלומי הצער והשבת.
כוונת מזיד: חיוב בושת אינו אלא כשהתכוון להזיק ולעשות רעה לחברו; ובהיעדר כוונה כזו - פטור לגמרי מן הבושת.
וזהו שאומרת המשנה: "נפל מן הגג והזיק וביש - חייב על הנזק ופטור על הבושת, שנאמר: 'ושלחה ידה והחזיקה במבושיו'". הנופל מן הגג ומזיק ומבייש את מי שנפל עליו, משלם על הנזק הגופני - אם יצאה עינו של הלה וכיוצא בזה - אך אינו משלם על הבושת, שהרי לא הייתה כאן כוונה. אין אדם חייב בתשלומי בושת אלא אם התכוון לעשות רעה לחברו, כאותה אישה שהחזיקה במבושיו.
להלכה למעשה:
לדון בדיני ממונות מורכבים אלו נדרשים דיינים סמוכים בארץ ישראל, שבידם המסורת עד למשה רבנו. סמיכה זו אינה בידינו עוד, ולפיכך מדאורייתא אין כיום אפשרות לדון במקרים אלו. אמנם חכמים התירו למי שאינם סמוכים, אף בחוץ לארץ, לדון בדיני ממונות השכיחים, אך נזקי גוף מסוג זה אינם שכיחים ולא ניתנה עליהם הרשאה. משום כך אין בתי הדין שלנו עורכים אומדנים אלו: ייתכן שנדון בשבת ובריפוי, אך אין אנו עוסקים כלל בחישובי הצער, הבושת והנזק.
כיצד, אם כן, מתנהל הדבר בפועל? אם הכה ראובן את שמעון והשחיר את עינו או שבר את אפו, יאמר לו בית הדין: אם לא תפייס את הנחבל ולא תגיע עמו להסכמה שתרצה אותו ותפצה אותו - ננדה אותך ונטיל עליך חרם. אז יאמר החובל: הריני נותן לך סכום כך וכך, ונשוב להיות רעים. משהסכימו על התשלום, מקבל הנחבל את פיצויו, ראובן ניצל מן הנידוי, והשלום שב על כנו. ואם יבקש הנחבל סכום מופרז ויאמר שלא יתפייס בפחות - ישיב לו בית הדין שאין הדברים מתנהלים כך.
נמצא שיש כאן מעורבות של בית הדין, אלא שהיא נעשית דרך מנגנון של פיוס והסכמה הדדית בין הצדדים, ולא בדרך של כפיית תשלום קצוב על פי חישוביו של בית הדין.