אנו פותחים כעת את הפרק העשירי, פרק סיומה של מסכת בבא קמא, במשנה א'. משנה זו כוללת שני עניינים נפרדים שאין ביניהם קשר של ממש, ומשום כך חילקה אותה הגמרא לשתי משניות. הנושא הראשון עוסק בשאלה כיצד על הבנים לנהוג בהתחייבויות שהותיר אחריו אביהם: אם האב גזל, האם ומתי מוטל על בניו לפצות את מי שנפגע ממנו?
נקדים שני יסודות להבנת לשון המשנה, שדבריה מועטים:
היסוד הראשון - חפץ גזול נשאר ברשות בעליו: כאשר שמעון גוזל את רכבו של ראובן, והרכב חונה מול ביתו של שמעון, הרכב עודנו רכושו של ראובן, וכפי שנתבאר בפרק הקודם אין דבר המשנה זאת. מכאן חל חיוב השבת הגזלה, להחזיר את החפץ הגזול לבעליו המקוריים. עצם העובדה שהחפץ אינו מצוי כרגע בשליטת הבעלים אינה מפקיעה את בעלותו. לפיכך, אם מת הגזלן והניח אחריו בנים היורשים את ביתו, והרכב הגזול עומד בחניה, ברור שהרכב חייב לשוב לבעליו המקוריים, שכן הוא שייך לו.
הדברים מורכבים יותר כאשר הבעלים המקורי מתייאש, כלומר מאבד תקווה לקבל את רכושו בחזרה. משעה שהתייאש הנגזל מחפצו הגזול, הרי הוא כמפקירו, ומי שמחזיק בו כעת קונה בו בעלות. משמעות הדבר היא שהבנים עשויים להיעשות בעליו החוקיים של אותו רכב שהופקר למעשה.
היסוד השני - שעבוד העיזבון: כאשר בנים יורשים את הוריהם, אין מוטלת עליהם חובה אישית לפרוע את חובות ההורים, ובכלל חובות אלו גם חובת תשלום שווי הגזלה שגזל האב מאדם אחר. עם זאת, לבעלי החוב ולנגזלים יש תביעה כלפי העיזבון שהבנים יורשים. אלא שעל פי דין תורה, השעבוד החל על העיזבון וממנו רשאי בעל החוב או הנגזל לגבות, חל על נכסי דלא ניידי בלבד, כלומר על קרקעות. הקרקע משועבדת, כמעין משכנתא לבנק. מטלטלין לעומת זאת, ובכללם רכוש נייד וכסף מזומן, אינם משועבדים מדאורייתא.
למעשה: אם גזל האב מאה דינרים והותיר לבניו חשבון בנק ובו סכום כסף כלשהו, וזה כל עיזבונו, הרי שמצד אחד אין על הבנים חובה לשלם לנגזל של אביהם, שכן אין הוא נגזל שלהם; ומצד שני אין לנגזל תביעה על העיזבון, שכן מזומן אינו 'דבר שיש בו אחריות', אינו נכס שחל עליו שעבוד מדאורייתא. לפיכך רשאים הבנים להותיר את המזומן ברשותם.
אולם אם ירשו הבנים גם קרקע, כגון חווה, היא עוברת אליהם כשהיא משועבדת לבעלי החוב ולמי שנפגע מן האב. הדבר דומה למשכנתא: אם לבנק יש משכנתא על הבית והבנים יורשים אותו, זכות הבנק קודמת. כך גם כאן: אם גזל האב מאה דינרים ובידו חווה, אותם מאה דינרים נצמדים לחווה, וכשהבנים יורשים אותה יש לנגזל זכות לתבוע מן העיזבון מכוח השעבוד שעל הקרקע.
ראוי לציין כי כל זה על פי דין המשנה. לאחר תקופת התלמוד תיקנו הגאונים ששעבודו של בעל החוב או הנגזל על העיזבון יחול לא רק על נכסי דלא ניידי, אלא אף על מטלטלין: תכשיטים, כסף מזומן, הרכב שבחניה וכיוצא בהם, כך שבעל החוב או הנגזל יוכל לגבות גם מהם. אין זו לשון המשנה, אך כך ההלכה למעשה.
לשון המשנה:
המשנה פותחת: "הגוזל ומאכיל את בניו" - האב גזל, מכר את הגזלה, ובתמורתה האכיל את בניו. הבנים קיבלו אפוא הנאה עקיפה. אין בכך ייחוד דווקא לבנים, והוא הדין אם האכיל בכך את שכניו או את חבריו. חידושה של המשנה הוא שאף על פי שהבנים נהנו ממה שנגזל, פטורים הם מן התשלומין.
מובן שהדברים אמורים בהנחה שמה שאכלו כבר יצא מרשות הבעלים המקוריים, בין מחמת ייאוש ובין מחמת שינוי. שהרי אם גזל האב תפוח מן הנגזל והבנים אכלו את אותו התפוח עצמו, נמצא שהם עצמם גזלנים, שכן אכלו את תפוחו של הנגזל, ובמקרה כזה יהיו חייבים לשלם. אין זה המקרה שבו עוסקת משנתנו.
המשפט השלם במשנה מנוסח כך, וזה פירוט חלקיו:
"הגוזל ומאכיל את בניו" - כמבואר לעיל. האות וי"ו שבהמשך משמעה "או", ולא "וגם", שכן מדובר במקרה נוסף ונפרד.
"הניח לפניהם" - האב הותיר לבניו עיזבון, ובעיזבון מצויים תוצריו של הגזל: האב גזל עצים ועשה מהם שולחן, וכעת ניצב אותו שולחן בסלונם של הבנים היורשים.
"פטורין מן התשלומין" - אין הבנים חייבים לשלם. אף אם ידוע להם היטב שהשולחן שבסלונם עשוי מעצים שגזל אביהם, אין עליהם חובה להשיב לנגזל את השולחן ואף לא את שווי העצים הגזולים.
"ואם היה דבר שיש בו אחריות - חייב לשלם" - אם נכלל בעיזבון נכס שיש עליו שעבוד על פי ההלכה, כגון שירשו לא רק את השולחן אלא את הדירה כולה, חייבים הם לשלם לנגזל. הנגזל טוען: העצים שגזל אביכם היו שווים מאה דינרים, ויש לי שעבוד של מאה דינרים על דירתכם, שלמו לי או שאגבה מן הדירה. אך ללא קרקע, אם כל שירשו הוא השולחן והמזומן, אין הם חייבים כלום. זו לשון המשנה; אך להלכה, מתקנת הגאונים, אף השולחן והמזומן משועבדים.
החלק השני של המשנה - הנאה מממון שהושג בעבירה:
חלקה השני של המשנה פותח עולם חדש לגמרי, ועניינו הבעייתיות שבקבלת הנאה מרכוש גזול. בהמשך, שלא במשנה זו, נדון באיסור התורה של "לפני עיוור לא תיתן מכשול", הכולל גם סיוע ישיר לאדם לעבור עבירה: אם לא היה יכול לעשותה אלמלא השתתפותכם, הרי זה איסור דאורייתא; ואם היה יכול לעשותה או שהיה עושה אותה גם בלעדיכם, אין כאן אלא איסור דרבנן של מסייע לדבר עבירה.
ואילו כאן מדובר במי שאינו מפיק אלא הנאה עקיפה וקלושה. שתי הדוגמאות שבמשנה הן פריטת מטבע גדול למטבעות קטנים וקבלת כסף לצדקה, ובשתיהן אין ההנאה מרובה. אף על פי כן, אם מקור הכספים הנפרטים או הניתנים לצדקה הוא ממון שהושג שלא כדין, יש בכך איסור דרבנן. אין זה ראוי ואין זה הגון להשתמש בכספים אלו, ואף לא להפיק מהם הנאה עקיפה מסוג זה.
מיהם המוכס והגבאי:
מוכס - הגובה תשלום על מעבר סחורות או אנשים. החוצה את הגבול משלם מס מכס.
גבאי - הגובה מס לא מעוברי דרכים אלא מן התושבים המקומיים, כעין מס גולגולת: כל אחד משלם סכום קצוב לשנה.
שני אופנים בגביית המס:
גבייה כדין: השלטון הסמיך את המוכס לגבות מס, כגון אחוז אחד מכל העובר את הגבול. כאן חל הכלל "דינא דמלכותא דינא", שחוק המדינה קובע להלכה, והגבייה לגיטימית ואינה גזל. ובלבד שאופן הגבייה הוגן, שהוא גובה מכולם את אותו שיעור. וכן הגבאי הגובה מס גולגולת קצוב מכל אדם.
גבייה שלא כדין: או שאין לו הסמכה כלל, אלא הוא מעין שודד שהקים מחסום וקבע שכל העובר בו חייב לשלם לו עשירית מרכושו; או שקיבל הרשאה מן השלטונות אך אינו נוהג בהגינות, מטיל יותר על העשיר או סוחט תוספת. במקרה כזה הגבייה עולה כדי גזל, והכספים המצטברים בקופתו הם ממון שהושג שלא כדין.
על כך אומרת המשנה: "אין פורטין מתיבת המוכסין ולא מכיס של גבאי" - אם המוכס פועל שלא כדין וכספיו גזולים, אסור אף לפרוט אצלו. פריטה עניינה נתינת מטבע גדול וקבלת מטבעות קטנים תמורתו. בימינו ניתן לדמות זאת להמרת מטבע, כשאדם זקוק לשקלים ובידי חברו דולרים, שכן היה פער ערך בין המטבע הגדול למטבע הקטן. אף שאין כאן אלא הנאה מועטת לצורך עצמו, הרי הוא שותף בקבלת הנאה עקיפה מן הגזל, ודבר מגונה הוא. "מתיבת המוכסין" - מן הקופה של גובי המכס, "ומכיס של גבאי" - מארנקם של גובי המס המקומיים.
"ולא יטול מהן צדקה" - אף לקבל מהם צדקה מאותה קופה ומאותו ארנק אסור, שהרי בכך נעשה כמלבין ממון שהושג שלא כדין ומעבירו הלאה. הגמרא מוסיפה טעם: שלא יינתן להם כעין אישור וגושפנקה שמעשיהם כשרים, מחמת שאחוז מסוים מן הכסף מוקדש לצדקה. וכל זה בהנחה שהכסף הושג שלא כדין.
המשך המשנה עוסק במצב שבו לאותם גובי מס יש גם מקורות הכנסה כשרים, ונמצא שכספם הפרטי מעורב מממון כשר ומממון שהושג שלא כדין. במקרה כזה אין אומרים שכל ממונו של אותו אדם נפסל מחמת שחלקו בא ממקור אסור, אלא "אבל נוטלין הימנו מתוך ביתו או מן השוק". שלוש דוגמאות לדבר:
פריטה: מותר לפנות אל השכן שהוא גובה מס ולבקש ממנו לפרוט כסף, ובלבד שהכספים באים מכספו הפרטי.
צדקה: מותר לבקש ממנו תרומה, כגון עבור חבר העורך חתונה והזקוק לכסף, שכן הכסף בא ממקור שמעורבים בו ממון פסול וממון כשר, ותולים שבא מן הכשר.
קנייה בשוק: אם בא אותו מוכס לחנות לקנות זוג נעליים ומשלם מארנקו האישי, מותר לקבל את כספו, שהרי בהנחה שיש לו גם מקורות הכנסה כשרים, תולים שהכסף המתקבל בא ממקור כשר.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני עניינים. הראשון - דין הבנים היורשים גזלה: אין עליהם חובה אישית לפרוע את חובות אביהם, ולכן פטורים הם מן התשלומין כשהאכילם או כשהניח לפניהם את תוצרי הגזל, ורק כשהניח להם "דבר שיש בו אחריות" גובה הנגזל מכוח השעבוד, ולהלכה מתקנת הגאונים אף מן המטלטלין. השני - איסור ההנאה, אף העקיפה, מממון שהושג בעבירה: אין פורטין מתיבתו של מוכס שאינו הגון ואין נוטלין ממנו צדקה, אך נוטלין הימנו מתוך ביתו או מן השוק, כשהכספים מעורבים ותולים אותם במקור הכשר.