אנו פותחים בפרק התשיעי של מסכת בבא קמא, פרק "הגוזל", העוסק בדיני גזל. אדם הנוטל דבר שאינו שלו יכול לעשות זאת באחת משתי דרכים, ושתיהן נאסרו מן התורה בשני איסורים נפרדים:
נטילה בכוח - כנגד רצון הבעלים. זו גזילה, ואיסורה מן התורה: "לא תגזול".
נטילה בסתר - בחשאי ובערמה, בלא ידיעת הבעלים. זו גניבה, ואיסורה מן התורה: "לא תגנבו".
ההבדל בין גניבה לגזילה בתשלומים:
בפרק השביעי למדנו על קנסות תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמישה: הגונב בסתר פרה, עז או כבש של חברו, ולאחר מכן מכרם או שחטם, משלם ארבעה או חמישה. כל אלו נאמרו בגניבה בלבד. בגזילה אין כלל חיוב כפל, והתורה מסתפקת בדרישה אחת: "והשיב את הגזילה אשר גזל" - על הגזלן להשיב את החפץ שגזל, וזו מלוא דרישתה של התורה.
דומה כי אין הדבר שונה ממקומות אחרים בתורה, שבהם אדם הנוהג בהפקרות גמורה ומזלזל בדין ובהשלכותיו - אין פותחים לפניו פתח רחב להשגת כפרה. מחייבים אותו להשיב את שנטל, ואת השאר מותירים בידי שמיים. כך מצינו במעילה בהקדש, וכך במי שעבר במזיד עבירה שחייבים עליה חטאת - שאין מאפשרים לו להביא חטאת. אף כאן, הגזלן מזלזל בדין באופן בוטה, ולפיכך הדרישה ממנו היא להשיב את שגזל; ואת שאר החשבון עליו ליישב עם האדם שבו פגע ועם שמיים, כחשבון נפרד משלו.
אין על הגזל מלקות מן התורה, משום שהוא לאו הניתק לעשה - איסור שיש לו תיקון במצוות עשה, היא מצוות השבת הגזילה. אלו כל ההשלכות המוטלות על הגזלן: להחזיר את שגזל, וכל שמעבר לכך מסור לשמיים.
נמצא אפוא שמשנתנו עוסקת בחובת ההשבה של דבר שאינו שייך לנוטלו, וחובה זו חלה במידה שווה על גניבה ועל גזילה. תשלומי הכפל ותשלומי ארבעה וחמישה שנלמדו בפרק השביעי מיוחדים לגניבה בלבד, אך חובת ההשבה וכל פרטיה שיתבארו בפרק זה נוהגים בשניהם כאחד.
"אשר גזל" - כל עוד הגזילה קיימת:
עיקר עניינן של משנתנו והמשניות הבאות אחריה הוא בדיוק לשון הפסוק: "והשיב את הגזילה אשר גזל". התיבות "אשר גזל" נראות לכאורה מיותרות, ומה באו להוסיף? מכאן דרשו: כל עוד הגזילה קיימת כפי שהייתה בשעת הגזילה, חובה להשיבה בעצמה. אך אם אינה קיימת עוד - בין שכלתה מן העולם ובין שהשתנתה עד שנעשתה דבר אחר - שוב אין חובה להשיב את החפץ עצמו או את מה שנעשה ממנו, אלא לשלם את שוויו בשעת הגזילה. משנתנו תדון גם במקרים שבהם עלה או ירד ערכו של החפץ בינתיים.
שני תנאי השינוי:
לפרטי הדינים נגיע בהמשך, אך יסוד הדברים הוא שהשינוי בחפץ הגזול חייב לעמוד בשני תנאים:
שינוי שאינו חוזר לברייתו - כאשר השינוי נעשה בידי הגזלן, עליו להיות שינוי חד-כיווני שאין אפשרות להשיבו למצבו הקודם.
שינוי השם - שינוי משמעותי דיו עד שהחפץ נושא עמו שם חדש, והבריות מתייחסות אליו כדבר אחר.
כאשר מתקיימים שני התנאים, שוב אין החפץ נחשב ל"אשר גזל" אלא לדבר אחר, ולפיכך אין חובה להשיבו בעצמו אלא לשלם את שוויו.
שלוש דוגמאות להמחשה:
עצים ששויפו: הגוזל עצים ועמל בשיוףם עד שלא נותרו בהם שבבים - אף שיש כאן עבודה מרובה, ובמידה מסוימת אף בלתי הפיכה, אין זה שינוי משמעותי הפוטרו מהשבת העצים, שכן הבריות עדיין מתייחסות אליהם כאל עצים, אלא שהם משויפים. בלשון הקודש, שהיא העיקר לעניין זה, נקראו "עצים" לפני כן ו"עצים" לאחר מכן. לפיכך העצים חוזרים לבעליהם.
עץ שנעשה כיסא: כאן יש שינוי מעשה - הגזלן השקיע עבודה בעץ עצמו - ואף שינוי השם, שכן אין זה נקרא עוד עץ או בול עץ אלא כיסא. לפיכך רשאי הגזלן להשאיר את הכיסא ברשותו ולשלם את שווי בולי העץ כפי שהיו בשעת הגזילה.
קורות שנעשו רפסודה: הגוזל קורות וקושרן יחד עד שנעשו מתקן ציפה - יש כאן מעשה, ואף שינוי השם: קודם נקראו קורות וכעת רפסודה. אולם מאחר שניתן להתיר את הקשרים והקורות ישובו להיות קורות, הרי זה שינוי החוזר לברייתו, ולפיכך על הגזלן להתיר את הרפסודה ולהשיב את הקורות שגזל.
תקנת השבים:
אף שאין זה נושאה הישיר של משנתנו, ראוי להזכיר כאן דין דרבנן מוכר: אם אדם גזל ולא נעשה בחפץ שינוי המפקיע טכנית את חובת ההשבה, אך השבת החפץ עצמו תגרום לו הפסד כלכלי משמעותי - התירו חכמים, כדי לעודד את השבים בתשובה, שלא ישיב את החפץ הגזול עצמו אלא את שוויו. כך למשל הגוזל קורה ובנה אותה בתוך ביתו, שאילו יוציאנה כדי להשיבה ייהרס הבית או ייפול. אף שהקורה נותרה קורה ושמה עליה, מאחר שהשבתה בעצמה תגרום לגזלן הפסד גדול, אמרו חכמים מפני תקנת השבים שדי לו בהשבת שוויה.
"הגוזל עצים ועשאן כלים, צמר ועשאן בגדים - משלם כשעת הגזילה":
הגוזל עצים והפכם לכלים, כגון שעשה מבול העץ קערות, או שגזל צמר גולמי, טווה אותו ועשה ממנו בגדים - הרי זה שינוי מעשה שאינו חוזר לברייתו, שהרי אין להשיב את הקערה לבול עץ ולא את הסוודר לצמר גולמי, ואף שינוי השם יש כאן, שכעת נקרא הדבר סוודר או קערה. לפיכך פטור הגזלן מ"והשיב את הגזילה", שהרי אין זה עוד "אשר גזל" באותו מצב שגזלו, ודי לו בתשלום השווי שהיה לחפץ בשעת הגזילה - אף שערכו עתה גדול יותר. את עליית הערך, כגון ההפרש שבין הצמר הגולמי לסוודר, מותיר הגזלן לעצמו.
"גזל פרה מעוברת וילדה, רחל טעונה וגזזה - משלם דמי פרה העומדת לילד ודמי רחל העומדת ליגזז":
מדובר בגוזל פרה שהייתה מעוברת בשעת הגזילה וילדה עגל, או בגוזל רחל (כבשה) שהייתה טעונה בצמר וגזז אותה, ובידו עתה הצמר והכבשה בנפרד. בשני המקרים משלם על פי שוויה של פרה העומדת לילד או של רחל העומדת ליגזז. אף שמלשון המשנה נשמע שהתשלום נקבע לפי שעת העמידה ללדת, האמת היא שהדין הוא שמשלמים לפי שוויה של הבהמה בשעת הגזילה.
בביאור המשנה נחלקו הראשונים:
רש"י, וכמותו הברטנורא: לידת העגל וגזיזת הגיזה אינן נחשבות שינוי בבהמה, ולפיכך הבהמה עצמה חוזרת לבעליה. אלא שהפרה כפי שהיא עתה שווה פחות מפרה מעוברת, ואת ההפרש הכספי שבין שוויה עתה לשוויה בשעת הגזילה משלים הגזלן בכסף.
הרא"ש ואחרים: יש לקרוא את המשנה כפשוטה - פרה שהפכה ממעוברת לשאינה מעוברת, ורחל שהפכה מטעונה לשאינה טעונה, נחשבות כמי שנשתנו די הצורך, ושוב אין הבהמה עצמה חוזרת אלא שוויה בשעת הגזילה בלבד מושב לנגזל.
"גזל פרה ונתעברה אצלו וילדה, רחל ונטענה אצלו וגזזה - משלם כשעת הגזילה":
כאן גזל פרה שלא הייתה מעוברת, והחזיקה ברשותו עד שנתעברה וילדה; או שגזל כבשה שלא הייתה טעונה בצמר, ובעודה ברשותו נטענה בצמר והוא גזזה. במקרה זה משלם כשעת הגזילה - את שוויה של הפרה או הכבשה כפי שהיו בשעה שנטלן, ואילו העגל או הצמר נשארים ברשותו.
לדעת רש"י, וכן משמע מן הברטנורא, אף כאן העיבור והלידה או גידול הצמר וגזיזתו אינם נחשבים שינוי מהותי בבהמה עצמה, ולפיכך הפרה או הכבשה עצמן חוזרות לבעליהן המקוריים, אלא שהגזלן רשאי מן הדין להותיר בידו את העגל שנולד ואת הצמר שנגזז. זהו הדין מדאורייתא.
ראוי לציין כי הגמרא מביאה מעשה מרב נחמן, וכך פוסקים רבנו ועוד, שאם היה זה גנב מועד הרגיל לצאת ולגנוב - חכמים מתערבים וקונסים אותו ואומרים לו: עליך להשיב אף את הרווח שהפקת. גנבת פרה והשתמשת בה לחרישה - אין די בהשבת הפרה, אלא עליך להשיב גם את שווי החרישה, וכן הדין בצמר שהפקת מן הכבשה וכיוצא בזה. אולם אין זה אלא מדרבנן; מדאורייתא די בהשבת החפץ כפי שהיה בשעת הגניבה.
"זה הכלל: כל הגזלנים משלמין כשעת הגזלה":
בסיום מכלילה המשנה שכל הגזלנים והגנבים משיבים על פי שוויו של הדבר בשעה שנטלוהו. שואלת הגמרא, כדרכה: "זה הכלל לאתויי מאי?" - כל אימת שנאמר "זה הכלל", מבקשת הגמרא לדעת מה בא הכלל להוסיף. וטעם הדבר: בדרך כלל כל משפט במשנה הוא כלל בפני עצמו, שהרי אין המשנה נותנת דינים למקרים חד-פעמיים אלא עקרונות כלליים החלים על מקרים רבים. ומאחר שכל דבריה עקרונות הם, מדוע תוסיף כלל מסכם החוזר על מה שכבר נאמר? בהכרח שיש כאן נקודה נוספת ללמוד.
ומשיבה הגמרא שבא הכלל לרבות אף שינוי קטן, או שינוי המתרחש מאליו בלא מעשה מצד הגנב, ואף הוא נחשב שינוי המאפשר לו להותיר בידו את שנטל ולשלם את שוויו בלבד. כיצד? הגונב טלה ומשהה אותו ברשותו עד שהגיע לגיל שנה, חודש ויום אחד (שלושה עשר חודשים) - שוב אינו נקרא בהלכה טלה אלא איל, ולאיל דינים שונים מדיני טלה או גדי. הרי זה שינוי מהותי שיש עמו שינוי השם, ולפיכך, אף שלא עשה הגנב דבר מלבד המתנה, זכה באיל שגדל ברשותו.
ושוב, ככל דיני הפרק, חל הדבר בגניבה ובגזילה כאחד. נמצא שהגונב טלה, שהיה חייב בתשלומי כפל כדין גנב שלמדנו בפרק השביעי, אם המתין עד שגדל הטלה ונעשה איל - הרי נעשה בעליו של האיל ואינו חייב להשיבו. ולפיכך אם מכר את האיל לאחר מכן, או ששחטו לאחר שגדל, אין זה נחשב ששחט או מכר את הטלה שגנב. ואף שבפועל שחט או מכר את הבהמה שגנב, אינו משלם תשלומי ארבעה, שכן מה ששחט או מכר כבר היה שלו משנעשה איל. וכן ההלכה למעשה.
לסיכום: בפרק זה למדנו כי חובת ההשבה שווה בגניבה ובגזילה, ואילו תשלומי הכפל וארבעה וחמישה מיוחדים לגניבה בלבד. עמדנו על הדרשה מ"אשר גזל" - שכל עוד הגזילה קיימת בעינה חובה להשיבה עצמה, ובשני תנאי השינוי המפקיעים חובה זו: שינוי שאינו חוזר לברייתו ושינוי השם. הבאנו את תקנת השבים, את דיני הגוזל עצים וצמר, פרה מעוברת ורחל טעונה על שתי שיטות הראשונים, ואת ריבוי "זה הכלל" - שאף שינוי הבא מאליו, כטלה שנעשה איל, מקנה לגנב את החפץ ומחייבו בשוויו בלבד.