בבא קמא, פרק ג', משנה א'. משנה זו פונה אל דין בור - יצירת תקלה ברשות הרבים. במשנה הקודמת למדנו כי אדם אחראי תמיד למעשיו ועליו להיזהר, ואף אם אירע לו אונס הוא נושא באחריות למה שעשה. משנתנו מרחיבה יסוד זה ומעמידה אותו במצבים נוספים.
"המניח את כדו ברשות הרבים":
המשנה פותחת: "המניח את כדו ברשות הרבים, ובא אחר ונתקל בה ושברה - פטור". ראובן הניח את כדו ברחוב, שמעון עבר במקום, נתקל בכד ושברו. לכאורה, לאור הכלל 'אדם מועד לעולם', היה מקום לחייב את שמעון: הוא לא הביט לאן הוא הולך, ובפועל שבר את הכד של ראובן. אף על פי כן קובעת המשנה ששמעון פטור מלשלם.
הפטור נובע מצירוף של שני גורמים:
מצד ראובן: לא הייתה לו כל זכות להניח את הכד באמצע רשות הרבים.
מצד שמעון: אף שאין בכך היתר לשבר את חפצי חברו, אין מצופה ממנו להביט בקרקע שעליה הוא פוסע.
העיקרון המנחה כאן הוא ש"אין דרכו של אדם להיות מתבונן בדרכים" - כלומר להביט בקרקע שעליה הוא הולך. אנשים מביטים קדימה ועסוקים בענייניהם, ואינם מצפים למצוא על הקרקע חפצים העלולים להישבר. לפיכך, השובר דבר המונח על הקרקע פטור לגמרי.
הדבר דומה לאדם ישן שהניחו בסמוך לו מנורת לילה, והוא התהפך בשנתו וריסק אותה. הוא פטור, שכן לא הייתה לו כל סיבה לצפות למנורה במקום שבו שכב; הוא הלך לישון, והמניח הוא זה שלא נהג כשורה. כך גם במשנתנו: משהניח ראובן את הכד ברשות הרבים, אין לשמעון כל סיבה להביט סביבו, וההלכה אינה מצפה ממנו לבדוק את הקרקע שמא מונח עליה דבר בעל ערך. אדרבה, ראובן, בהנחת הכד, הוא הפושע - ולכן שמעון פטור לחלוטין.
"ואם הוזק בה, בעל החבית חייב בנזקו":
אם שמעון עצמו ניזק מן החבית שראובן הניח ברשות הרבים, חייב ראובן לשלם על נזקיו, שכן הוא זה שיצר בור - מפגע ברשות הרבים. אין לאדם כל זכות להניח את חביתו ברחוב, ואין נפקא מינה אם הפקיר אותה אם לאו: אף אם הפקירה, התורה קובעת שדינו כבעל הבור ומחזירה אליו את הבעלות, והוא אחראי בכל מקרה. משיצר מפגע ברשות הרבים ונגרם נזק לעובר אורח, מוטל עליו לשלם את מלוא הנזק.
המחלוקת שבבסיס המשך המשנה: 'נתקל - פושע או לאו פושע':
המשך המשנה הוא כפסקה חדשה, והוא מבוסס על מחלוקת שאינה מפורשת בלשון המשנה, אך יש להכירה: השאלה אם 'נתקל פושע הוא' או 'נתקל לאו פושע הוא'. יש להבחין בין "נתקל" בתי"ו, שמשמעותו למעוד וליפול, ובין "נסקל" בסמ"ך - מלשון סקילה, כמו "שור הנסקל", שכבר עמדנו עליו בקידושין פרק ב' ונשוב אליו בהמשך בבא קמא.
השאלה היא, אם אירעה לאדם תאונה והוא נתקל בשתי רגליו ונפל, האם הוא נחשב פושע, כלומר האם נחשב שהתרשל והוא נושא באחריות למה שאירע בעקבות כך. אמנם אם נתקל ונפל על חברו בגופו, בוודאי הוא חייב מדין 'אדם מועד לעולם'; אך השאלה היא לגבי התוצאות העקיפות: האם נאמר שהוא אחראי להן במלואן, או שנאמר 'נתקל לאו פושע הוא' - הוא לא נתכוון, לא נפל בזדון אלא בתאונה, ולפיכך אינו אחראי למה שמתרחש לאחר מכן.
המקרה שלפנינו: "נשברה כדו ברשות הרבים" - לוי הולך ברחוב, נתקל ברגליו או בשרוך נעלו ונופל, וכדו המלא מים מתרסק על המדרכה. האם לוי אחראי לתוצאות?
שיטת התנא קמא (רבי מאיר): "והוחלק אחד במים, או שלקה בחרסיה - חייב". אם עבר אחריו יהודה והחליק במים שנשפכו, או שנפצע מחרסי הכד השבור - לוי חייב. אף שהדבר אירע בשגגה, 'נתקל פושע הוא', והרי זה כאילו ריסק את הכד על הקרקע בכוונה: הוא יצר תקלה ברשות הרבים, וכל הנפגע ממנה כדין בור ברשות הרבים - והמזיק חייב לגמרי. משנתנו סתם משנה היא, ואף שאין הדבר מפורש, זו שיטת רבי מאיר.
שיטת רבי יהודה: נתקל לאו פושע הוא - אין מייחסים פשיעה לאדם שאירעה לו תאונה. הוא לא התרשל במעשיו, ולפיכך, כאשר אין מדובר בהיזק ישיר של גופו אלא ביצירת מפגע ברשות הרבים, יש לדון אם אכן נושא הוא באחריות.
שהרי אם נוצרה התקלה בנסיבות שאינן בשליטת האדם - כגון שסופת טורנדו נשאה את הכד מן החצר וריסקה אותו באמצע הרחוב, ואדם החליק במים - הבעלים פטור, שכן לא עשה דבר שלא כשורה ולא הוא שהניח את הכד שם. אמנם נוצר בור ומפגע, אך אין זו אשמתו. וזו שיטת רבי יהודה: הנתקל אינו פושע, ואין זו כוונתו אלא אונס, ולפיכך הכד השבור עלול שלא להיות באחריותו.
"רבי יהודה אומר: במתכוון - חייב": אם הוא מתכוון להותיר את הכד והמים בבעלותו, הרי הכד שלו הוא, ואין אדם רשאי להשאיר את כדו השבור ברשות הרבים. לפיכך מוטל עליו לסלק את המפגע, ואם לא עשה כן ונפגע אדם - חייב לשלם את נזקיו.
ואף חיוב זה מבוסס על ההנחה שהיה בידו לסלק את המפגע שגרם. גם רבי יהודה מודה שנדרש שיהיה לו לכל הפחות פרק זמן שבו היה יכול להרים את השברים. אם נתקל, שבר את כד המים, ורגע לאחר מכן, בטרם הספיק להבין מה אירע, החליק ונפל בהם ההולך אחריו - הוא פטור, שכן לא היה בידו להביא מגב במהירות כזו. אך אם היה לו זמן מספיק לסלק את התקלה, ואף על פי כן בחר להשאירה בבעלותו משום שהוא מתכוון לזכות בכד או במים - חייב.
"ואינו מתכוון - פטור": אם אין הוא מבקש להותיר את הכד בבעלותו, אלא מפקירו: "לא נתכוונתי לשבור, ומעתה הריני מפקיר - כל הרוצה בשברי החרס או במים, יבוא וייקח". משהפקיר, אין הדבר שלו, ואף שקיימת תקלה ברשות הרבים, אין הוא אחראי לה, שכן נתקל היה, וזו תאונה - ונתקל לאו פושע הוא.
נמצא, לשיטת רבי יהודה, שאם אירע לאדם אונס ונשבר חפצו, ואינו שומר על בעלותו אלא מפקיר את השברים - שוב אין הבור שלו ואינו באחריותו, לפחות בדיני אדם ובבית דין של מטה. אם ניזק אדם אחר, אין הוא יכול לתבוע ממנו פיצויים.
לסיכום: ההלכה נפסקה כרבי יהודה, שנתקל לאו פושע הוא. אדם שאירעה לו תאונה ומעד ברגליו אינו נחשב פושע, ולפיכך אינו חייב אם הפקיר את רכושו שנשבר ונשאר ברשות הרבים, ואם נפגע אדם - פטור בדיני אדם. אך בדיני שמים, בבית דין של מעלה, המביא לפגיעה בזולת ולא סילק את התקלה שאחריו - עתיד ליתן על כך את הדין. לפיכך, אף במצב כזה על האדם לעשות כל שביכולתו כדי לוודא שאיש לא ייפגע מן החרסים השבורים. אמנם לא באשמתו נשברו אלא משום שהחליק, אך משעה שבידו לסלקם - עליו לסלק את המפגע מרשות הרבים.