בשיעור זה נלמד את המשנה הראשונה בפרק ו' של מסכת בבא קמא. נושאו העיקרי של הפרק הוא אב הנזק של אש, אך קודם שנגיע אליו מקדימה המשנה עיסוק בשמירת הצאן ובנזקי שן ורגל.
"הכונס צאן לדיר":
המשנה פותחת באדם המכניס את צאנו לדיר. הדיר הוא מכלאה או מתחם שבו מוחזקות הבהמות במשך הלילה. בזמן המשנה שימש הדיר כמתחם זמני: הבהמות היו מייצרות זבל המדשן את השדה, ומדי פעם היו מעתיקים את הדיר לחלקים אחרים של השדה, כדי שכולו יזכה לדישון. הבהמות נותרות שם כל הלילה, ועל הבעלים מוטל לוודא שלא יוכלו לצאת ולהזיק.
רמת השמירה הנדרשת:
כבר עמדנו על הדיון בשור המועד בנוגע לאב הנזק של קרן: האם די בשמירה פחותה - רמת השמירה הבסיסית והקלה - או שנדרשת שמירה מעולה, רמה גבוהה בהרבה. אולם בשן ורגל, שהם נושא משנתנו, הכול מסכימים שדי בשמירה פחותה, הקלה שבשתיים: שער נעול שאינו נפתח ברוח מצויה, או קשירת הבהמה ברצועה או בחבל. שמירה זו אמנם פחותה היא, אך היא מספקת.
פרטי המשנה:
"ונעל בפניה כראוי ויצאה והזיקה - פטור" - כאשר הכניס את הבהמות לדיר ונעל את השער כראוי, באופן שבו מצופה שיישארו בפנים בשמירה פחותה, ולמרות זאת הצליחו לצאת - פטור. כלל הדברים הוא בשאלה אחת: האם נהג הבעלים בחוסר אחריות? מאחר שנהג באחריות, הרי הוא פטור.
"לא נעל בפניה כראוי" - אם לא נעל כראוי, כגון שהרוח יכולה הייתה להפיל את השער וכך אכן אירע, הרי הוא שומר פושע, וחייב לשלם על הנזקים שגרמו הבהמות.
"נפרצה בלילה" - אם באמצע הלילה, בשעה שישן, נפל השער או נשבר. אף שנעל כראוי ולא ציפה לכך, מוטל עליו לתקן משייוודע לו הדבר; אך בלילה אין הוא יודע על כך, ולפיכך פטור. ביום, לעומת זאת, השמועה מגיעה אליו במהירות - שערו שבור ובהמותיו יוצאות - ומאותה שעה מוטלת עליו האחריות לתקן מיד, ואם לא עשה כן, חייב.
"או שפרצוה לסטים ויצאה והזיקה - פטור" - שודדים שבאו לגנוב ותוך כדי כך שברו את השער, ודרך הפרצה יצאו הבהמות והזיקו. בעל הבהמות פטור, שהרי נהג באחריות ונעל בפניהן.
"הוציאוה לסטים - הלסטים חייבים".
אף השודדים עצמם פטורים במקרה של פריצת השער. אמנם בעקבות מעשיהם יצאו הבהמות והזיקו, אך אין זו אלא גרמא - גרימת נזק בעקיפין. הם לא עשו דבר בבהמות עצמן, אלא הבהמות יצאו מאליהן, ולפיכך אין הם נושאים באחריות עליהן.
שונה הדין כאשר הוציאו הלסטים את הבהמות. הדבר מובן מאליו: משבאו לגנוב את הצאן ונטלו אותו והוציאוהו, אין הם יכולים להיות פחות חייבים משומר חינם. גנבים הם, והם שנטלו את הבהמות, ולפיכך הם חייבים.
הגמרא מבארת שהחידוש כאן הוא, שהחיוב חל אף כאשר לא עשו מעשה קניין רשמי - הפעולה שבה קונה הגנב את החפץ לעניין אחריותו, כקניין גזילה. הם לא משכו את הבהמה ולא הגביהוה, אלא הבריחו אותה החוצה בלבד, עד שנבהלה ורצה מן השער. אף שאין זה מעשה קניין מבחינה טכנית, ובנסיבות רגילות לא היו הבהמות נחשבות שלהם, יש כאן קנס מדרבנן: האחריות מוטלת על הפורצים, וכל נזק שיגרמו הבהמות מעתה - הם נושאים בו במלואו.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי בנזקי שן ורגל די בשמירה פחותה. הנועל את הדיר כראוי ובהמותיו יצאו והזיקו - פטור, ואילו שלא נעל כראוי הרי הוא שומר פושע וחייב. נפרץ הדיר בלילה - פטור, וביום מוטל עליו לתקן מיד. פרצוהו לסטים - הבעלים פטור, ואף הלסטים פטורים משום שאין כאן אלא גרמא; אך אם הוציאו הלסטים את הבהמות - הם חייבים, ואף שלא עשו מעשה קניין, קנסו אותם חכמים והטילו עליהם את מלוא האחריות.