הברייתא האחרונה של פרקי אבות (פרק ו', משנה י"א) קובעת: "כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, לא ברא אלא לכבודו" - כל אשר ברא הקב"ה בעולמו, לא בראו אלא למען כבודו ולמען הדרו.
המשנה הקודמת לימדה שישנם דברים מסוימים שלהם חיבור מיוחד אל הקב"ה, כעין חיבור של חיבה יתרה. באה ברייתא זו ומבהירה שאין הכוונה שרק אותם דברים הם לכבוד שמים: כל מה שברא הקב"ה, כל היקום וכל אשר בו, עד הפרט האחרון שבו, יש לו תכלית מסוימת - להיות מגלה כבוד שמים ולגלות את כבודו של השם.
זוהי תכליתנו, וזוהי תכליתה של האנושות כולה ושל הבריאה כולה. המבקש לדעת מה מוטל עליו לעשות בעולמו - זה הוא, ועל זה הכול. הדרך להשגת תכלית זו עוברת באהבת השם ובקידוש השם, ובסופו של דבר הקשר שבין האדם לקונו פורח ומלבלב לכלל התגלות של כבוד שמים בדרך הנעלה ביותר.
הפסוק הראשון שמביאה הברייתא:
"כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" - כל דבר שנברא ונקרא על שמו של הקב"ה, לכבודו נברא. הפסוק נוקט שלוש לשונות של עשייה:
"בראתיו" - לשון בריאה, יצירת יש מאין.
"יצרתיו" - עיצוב וצורה מתוך דבר קיים.
"עשיתיו" - השלמה וגמר.
הנקודה המשותפת לשלושתן אחת היא: הכול נעשה "לכבודי", לכבודו של הקב"ה.
לפי פירוש 'מעם לועז' טמונה בפסוק חלוקה לשניים: "כל הנקרא בשמי" - אלו הדברים הטובים, שכבר שמו של הקב"ה מחובר אליהם; ולעומתם "ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" - כל שאר הנבראים, שאף הם נבראו, נוצרו ונעשו לכבודו של הקב"ה. הטעם לחלוקה זו נעוץ בפסוק הנוסף שהברייתא רואה לנכון להביא.
הפסוק השני:
"ה' ימלוך לעולם ועד". כיצד מלמד פסוק זה על כבודו של הקדוש ברוך הוא? העניין הוא, שכל הנקרא בשמו של הקב"ה מבטא את כבודו כאן ועכשיו; אך קיומו של הרע, וכל המאורעות הנראים כעומדים כנגד כבוד שמים - כיצד גם הם חלק מן הבריאה, אם הכול נברא לכבוד שמים והם לכאורה אינם מגלים אותו?
התשובה היא שבשעה זו אין האדם רואה כיצד מתיישבים דברים אלו עם התכלית, אך בסופו של דבר יראה זאת. באחרית הימים, בתחיית המתים ובעולם הבא, יתקיים "ה' ימלוך לעולם ועד" - הקב"ה מולך לבדו לעולמי עד, ולא יהיה עוד דבר, ולא רע כלשהו, שידלל מלכות זו או יטשטש אותה. באותה שעה יתגלה כיצד גם כל שאר הדברים נבראו, נוצרו והושלמו לשם כבוד שמים. ויהי רצון שנזכה לראות זאת במהרה, אך בינתיים עלינו לדעת זאת כבר עתה: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא, לשם השם נברא, לכבודו של השם.
ראוי לשים לב כי זוהי הברייתא החותמת את פרק קניין תורה, ואף על פי כן אין היא עוסקת בתורה כשלעצמה. מלמדת הברייתא שאפילו התורה, אם ניתן לומר כך, אמצעי היא אל התכלית, והתכלית היא כבוד שמים. מוטל על האדם להיות מגלה כבוד שמים: לגלות את כבודו של הקב"ה מתוך התחברות אליו והבנתו, ולהיות כ'תל אלוקים מהלך ומדבר', הקשור לרצון ה' ומקיים את רצונו. אך יש לזכור כי הדגל שהאדם מניף הוא בסופו של דבר כבוד שמים - להנכיח את כבודו של הקדוש ברוך הוא כאן בעולם הזה, למעננו ולמענו.
סיום המסכת:
בסייעתא דשמיא אנו מסיימים את מסכת אבות. לפי גרסאות רבות נהוג לקרוא בסופה את המשנה הבאה, שמקורה למעשה במסכת מכות: "רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" - השם רצה להעניק זכות לעם ישראל, ולפיכך ריבה עבורם תורה ומצוות ללמוד ולקיים. "שנאמר: ה' חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר" - השם חפץ למען הצדק, להגדיל את התורה ולהאדירה.
לסיכום: בברייתא זו למדנו כי כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא נברא אלא לכבודו, כמפורש בפסוק "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו"; כי גם הדברים הנראים כעומדים כנגד כבוד שמים ייכללו בתכלית זו לעתיד לבוא, כפי שמורה הפסוק "ה' ימלוך לעולם ועד"; וכי אפילו התורה עצמה אמצעי היא אל התכלית של גילוי כבוד שמים.
מעתה, בעזרת השם, עלינו ליטול את כל הלימודים הגדולים שקיבלנו ממסכת אבות ומפרק קניין תורה, ולהשתדל כמיטב יכולתנו לקיימם ולהתחבר להשם ולתורתו. ומכאן נעבור, בעזרת השם, אל המסכת הבאה - מסכת הוריות.