מסכת עבודה זרה, פרק א', משנה ו'. הרקע למשנה זו הוא חובת השביתה בשבת, החלה לא רק על היהודי אלא אף על בהמתו. הפסוק אומר: "וביום השביעי תשבות... למען ינוח שורך וחמורך" - אף השור והחמור נדרשים לנוח בשבת, ואסור מן התורה ליהודי לגרום לבהמתו לעשות מלאכה עבורו בשבת.
הרקע לגזירת חכמים:
יהודי שאינו יכול להשתמש בבהמתו בשבת עלול לבקש למצות את התועלת הכלכלית שבה ולהשכירה לגוי ליום השבת - דבר שהתורה אסרה. משום כך גזרו חכמים גזירה רחבה על עצם המסחר בבהמות עבודה, שמא יבוא אדם להשכירן בשבת. לפיכך אסרו מדרבנן למכור לגוי בהמה גסה - בהמות גדולות כפרות וסוסים, העשויות לשמש לעבודה - בכל מצב שהוא, כדי שלא יבואו להשכיר את בהמותיהם בשבת. משנתנו באה לברר אם יש למגבלה זו רכיבים נוספים.
"מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגוים מוכרין":
במקום שנהגו למכור בהמה דקה - בהמות קטנות, עזים וכבשים - לעובדי כוכבים, מותר לעשות כן. אך לא בכל מקום הסכימו לכך: "מקום שנהגו שלא למכור, אין מוכרין" - היו מקומות שבהם רווח המנהג שלא למכור אף בהמה דקה לגויים, ובאותם מקומות אין לשבור את המנהג.
מדוע נצרכה הגבלה על מכירת עזים וכבשים? נאמרו בכך שני הסברים:
זוהי הגבלה כללית שהרחיבו חכמים לכל בעלי החיים: כשם שאסור מן התורה להשכיר בהמות משא כפרות וסוסים, גזרו חכמים שלא למכור לגוי שום בהמה שלו.
באותם מקומות שהגבילו את מכירת העזים והכבשים היה החשש שעובדי האלילים חשודים על הרביעה, ונמצא שהמכירה מכשילה אותם באחת משבע מצוות בני נח - איסור "לפני עיוור". משום כך נמנעו מלמכור בהמה כלשהי לשכניהם עובדי האלילים.
"וכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה":
מדרבנן לעולם אין למכור לגוי עובד עבודה זרה - ולמעשה לכל גוי - בהמה גסה, כסוסים ופרות. ולא זו בלבד, אלא אף "עגלים וסייחין": עגל הוא ולד הפרה, וסייח הוא ולד הסוס. אלו אינם משמשים בדרך כלל כבהמות עבודה מחמת קטנותם, ואף על פי כן נאסרו. בטעם הדבר נאמרו שני דרכים:
הרמב"ם: אף הם ראויים למלאכה קלה, כסיבוב רחיים של קמח.
רש"י: זהו איסור גורף שכלל את כל הבהמות הגסות, ולא חילקו בין צעירות לבוגרות.
כך גם "שלמה ושבורה" - בין שהבהמה שלמה ובריאה ובין שהיא שבורה, כגון שנשברה רגלה. אף שפרה בעלת רגל שבורה אינה עשויה לחרוש את השדה, האיסור למכרה עומד בעינו. "רבי יהודה מתיר בשבורה" - לדעתו, בהמה שנשברה רגלה מותר למכרה לגוי, שהרי ברור שלא ישתמש בה למלאכה, שכן היא פגומה ומיועדת לאכילה וכיוצא בזה.
"בן בתירא מתיר בסוס":
בן בתירא מתיר למכור סוסים, משום שדרך השימוש בסוס היא לרכיבה עליו. כאשר אדם רוכב על גבי הסוס, אין הסוס עושה בשבת מלאכה מן התורה, מכוח העיקרון של 'חי נושא את עצמו': אדם חי נושא לפחות חלק ממשקלו בעצמו.
כל מי שנשא ילד בגודל סביר יודע שכאשר הנישא אינו מסייע בהטיית גופו לכיוון הנכון, הנשיאה נעשית קשה הרבה יותר; ומכאן הביטוי המבחין בין נשיאת אדם חי לנשיאת 'משקל מת', שתחושת כובדו רבה לאין ערוך. אין הכוונה שאם ראובן נושא את שמעון ועומדים על המשקל, ישתנה המספר הנקוב לפי היות שמעון חי או מת; אלא שסיועו של הנישא בהזזת משקלו עושה הבדל גדול. לפיכך, כיוון שהחי נושא חלק ממשקלו, אין כאן איסור תורה של עשיית מלאכה, ומעיקר הדין מותר לשאת אדם חי בשבת. אף הסוס הנושא את רוכבו החי אינו עושה איסור דאורייתא, ולדעת בן בתירא לא גזרו חכמים בתרחיש כזה.
ואולם, אף שהעיקרון 'חי נושא את עצמו' מוסכם על הכל, והתנא קמא מודה בו, אין זה אומר שהוא חל על שאינם בני אדם. החשש הוא, למשל, בסוס המשמש לטיול ציד, כשעל גבו בזי הציד: אלו אמנם בעלי חיים, אך אינם בני אדם המסיטים את משקלם, ונמצא שהסוס נושא אותם ממש. משום כך אוסר התנא קמא.
להלכה למעשה:
השולחן ערוך מביא כדבר פשוט שכיום אנשים מוכרים את בהמותיהם. ודאי שהדבר מותר כאשר המכירה נעשית על ידי מתווך - סרסור - העורך אותה (סוכן מכירות, שאינו דומה לסוכן השכרה). מכל מקום, מטעמים החורגים ממסגרת דיוננו כאן, נהגו למעשה למכור בהמות לגויים, ואף בהמה גסה.