ערכין, פרק ח, משנה ז. המשנה הקודמת נחתמה בהלכה שאדם רשאי להחרים את קדשיו שלו. משנתנו אוחזת בהלכה זו ומפרטת אותה: אם הבהמה עצמה כבר מיועדת למזבח, מה בדיוק נעשה חרם, וכיצד מחשבים את השווי הזה? אחר כך מרחיבה המשנה את הדיון לבכור, ולסיום מביאה את דרשתו של רבי ישמעאל, המוציא את כל העיקרון הזה משני פסוקים הנראים כסותרים זה את זה.
המחרים את קדשיו
פתיחת המשנה: "מחרים אדם את קדשיו", בהמות שאדם כבר הקדיש לקרבן ראויות בכל זאת שיוטל עליהן חרם לטובת קרן בית המקדש. והמשנה אינה מבחינה בין דרגות הקדושה: "בין קדשי קדשים", קרבנות שקדושתם חמורה, "בין קדשים קלים", קרבנות שקדושתם קלה. על שניהם כאחד אפשר להחיל הכרזה כזו.
אלא שמיד מתעוררת קושיה. הבהמה עצמה אינה יכולה להפוך ממש לנכסי חרם. מעמדה כקרבן נקבע מרגע הקדשתה, קדושתה כובלת אותה למזבח, ואין בכוחה של הכרזה מאוחרת לעקור זאת ממנה. אם כן, על מה חלה ההכרזה? תשובת המשנה היא שהיא נתפסת בסכום כסף הכרוך בבהמה, וגודלו של הסכום תלוי בסוג ההתחייבות שקיבל עליו הבעלים מתחילה.
נדר: נותן את מלוא שווי הבהמה
"אם נדר, נותן את הדמים", כאשר הקרבן בא מכוח נדר, שהבעלים התחייב תחילה בנדר להביא קרבן ורק לאחר מכן בירר בהמה זו לקיים בה את התחייבותו, הוא נותן את מלוא דמיה בכסף. הטעם: התחייבותו מעולם לא נקשרה בבהמה מסוימת זו. אילו אבדה או נגזלה ממנו, נדרו לה' היה עומד בעינו והיה עליו לקנות אחרת תחתיה. הרי שהבהמה שווה לו בדיוק כמה שתעלה לו בהמה חלופית ראויה, ואת המחיר האובייקטיבי הזה הוא משלם.
נדבה: נותן את שווי ההנאה
"אם נדבה, נותן את טובתו", בנדבה לא קדם שום נדר שחייב את הבעלים; הוא פשוט לקח בהמה זו והקדישה. כל התחייבותו שוכנת אפוא בבהמה אחת זו. אילו אבדה או נגנבה, לא היה נשאר שום חוב פתוח, שהרי לא נוצרה כאן שום חובה עצמאית. לפיכך אין ממה לתבוע ממנו מחיר אובייקטיבי. מה שגובים ממנו הוא טובתו, שווי ההנאה שהבהמה מקנה לו: כמה יהיה אדם מוכן לשלם עבור הזכות להביא מנחת מתנה לה' שלא היה חייב בה כלל. סכום זה, כמובן, קטן בהרבה.
והמשנה פורשת את החשבון. אדם אומר "שור זה עולה", שור זה יהיה עולה, ואחר כך מחרים אותו. השמאים שואלים עתה: "כמה אדם רוצה ליתן", כמה יהיה אדם מוכן לשלם, "בשור זה", בשור זה ממש, "להעלותו עולה שאינו רשאי", כדי להעלותו עולה שלא היה מחויב בה, אלא כמתנה גמורה לה'? כל שיעלה בחשבון זה הוא הטובה, וזה הסכום שעובר לחרם.
המחרים בכור
מכאן עוברת המשנה לבהמת בכור: "הבכור, בין תמים בין בעל מום", בין שהוא שלם וכשר למזבח ובין שיש בו מום הפוסלו מלהיקרב לעולם, "מחרימין אותו", אפשר להחיל עליו חרם. והמדובר בבכור שעדיין מצוי בידי בעל האם, קודם שנמסר לכוהן כלשהו.
לכאורה הדבר תמוה. הבכור אינו נכסי הבעלים כלל, הוא של הכוהנים. מה יש לו להחרים? התשובה היא שביד הבעלים אכן יש דבר שיש בו שווי: הזכות לקבוע איזה כוהן יקבל את הבהמה. בחירה זו עשויה לרכוש לו את חסדו של כוהן פלוני, ומכיוון שיש בה שווי בעבורו, החרם שלו חל עליה.
"כיצד פודין אותו?" כיצד פודין אותו, כלומר כיצד קובעים מחיר לשווי שיש לבכור זה בעיני המחזיק בו? הפודים, "הפודין", מעריכים "כמה אדם רוצה ליתן", כמה יהיה אדם אחר מוכן לשלם לבעלים, "בבכור זה", בעד בכור זה, "ליתנו לבן בתו", שיתננו לבן בתו של אותו אדם שהוא כוהן, "או לבן אחותו", או לבן אחותו שהוא כוהן. מי שבכור בידו רשאי כדין לקבל תשלום מסוים על כך שיכוון את הבהמה לכוהן זה ולא לאחר. תשלום זה הוא שיעור החרם, וזה מה שמפקיד הבעלים בידי בית המקדש.
רבי ישמעאל: יישוב שני הפסוקים
עתה מביאה המשנה את המקור מן הכתוב להסדר שתואר: שוויו הכספי של הבכור פתוח לחרם, ואילו הבהמה עצמה סגורה בפני כל מעשה הקדשה נוסף.
"רבי ישמעאל אומר", רבי ישמעאל מצביע על שני פסוקים המושכים לכיוונים הפוכים בעניין הבכור. "כתוב אחד אומר תקדיש", כתוב אחד מצווה להקדישו, ומשמע שיש כאן מעשה הקדשה שנותר לאדם לעשות. ואילו "וכתוב אחד אומר אל תקדיש", כתוב שני אומר שלא להקדישו, שהרי הבכור יוצא מרחם קדוש מאליו ואינו זקוק למעשה שלנו כלל.
אין אפשרות להעמיד שום אחד מן הפסוקים על פשוטו בפני עצמו. "אי אפשר לומר תקדיש", אין לפרש את הראשון כציווי פשוט להקדיש את הבכור, "שכבר נאמר אל תקדיש", שהרי הכתוב האחר כבר הודיענו שאין צורך בהקדשה. וכן לצד ההפוך אין להעמיד: "ואי אפשר לומר", אין לקרוא את הכתוב השני כאיסור גמור, "אל תקדיש", שלא להקדישו, "שכבר נאמר תקדיש", שהרי הראשון ציווה בפירוש להקדיש.
כיצד אם כן יתיישבו שני הכתובים יחד? "אמור מעתה: מקדישו אתה הקדש עילוי, ואין אתה מקדישו הקדש מזבח." אמור מעתה שהכתוב המצווה להקדיש מדבר בהקדש עילוי, הקדשת שווי: מותר להקדיש את שוויו של הבכור, או להחרים שווי זה. והכתוב האוסר להקדיש מדבר בהקדש מזבח, קדושת מזבח: אין להקדיש בכור כדי לתת בו מעמד של קרבן חדש.
נמצאו שני הכתובים מתחלקים בבירור. במקום שאמרה תורה שמותר להקדיש, כוונתה לשווי, לסכום שהבכור שווה למחזיק בו, ועליו חל החרם. ובמקום שאמרה תורה שאין להקדיש, כוונתה לקדושת מזבח: אין להפוך בכור לקרבן ממין אחר. משנעשתה בהמה בכור, בכור היא לעולם.