ערכין, פרק ח, משנה ו. הפרק הזה עוסק והולך בדיני החרם, נכסים שאדם מוציא מרשותו בכך שהוא מכריז עליהם שהם מוקדשים. משנתנו מבררת עכשיו שני עניינים: כיצד נמסר חרם שהוא של הכוהנים, ומה הדין כשאדם מחרים בלי לפרש לאיזה חרם הוא מתכוון.
חרם של כוהנים אין לו פדיון
המשנה פותחת בהלכה עצמה: "חרמי כהנים", חרמים שנועדו לכוהנים, "אין להם פדיון", אין לגביהם שום מעשה פדייה. מי שהחרים חפץ באופן הזה לכוהנים אינו יכול להשאיר אותו אצלו, להעריך את שוויו ולשלם את הסכום במקומו. "אלא ניתנין לכהן כתרומה": החפץ עצמו עובר לרשות הכוהן, בדומה לתרומה.
ההשוואה לתרומה היא מקור ההלכה. כשאדם מפריש תרומה מפירותיו, אין הוא יכול להחזיק את התרומה אצלו ולשלם לכוהן את שוויה; הכוהן מקבל את התרומה עצמה. הפסוקים מלמדים שחרם של כוהנים דינו כך בדיוק. הדבר שהוחרם עובר לידי הכוהן, ואין הכסף בא במקומו.
כשהמחרים לא פירש
בדרך כלל המחרים אומר לאן החרם שלו הולך: או שהכוהנים יקבלו אותו, או שהוא מוקדש להקדש לצורך בדק הבית, הקרן המתחזקת את בניין בית המקדש. אבל מה הדין אם אמר "חרם" ולא הוסיף דבר? בנקודה הזאת נחלקו התנאים.
"רבי יהודה בן בתירא אומר": לדעתו, "סתם חרמים לבדק הבית", חרם שהוחרם בלי פירוט נוסף מוקדש לקרן החיזוק של ההקדש. הוא לומד זאת מן הפסוק הקורא לכל חרם "קדש קדשים הוא לה'". מאחר שהתורה מעמידה את החרם ברשותו של הקדוש ברוך הוא, הכרזה שנשארה סתומה שייכת לחשבונו של הקדוש ברוך הוא עצמו.
"וחכמים אומרים: סתם חרמים לכהנים", חכמים חולקים ופוסקים שחרם שלא פורש הולך לכוהנים. מקורם הוא הפסוק המדבר בשדה אחוזה שהוקדשה ולא נגאלה בידי בעליה: "כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו", כשדה החרם, אחוזתו תהיה של הכוהן. התורה משווה את השדה הזאת לשדה החרם הרגילה, וההשוואה מתיישבת רק אם שדה החרם הסתומה, זו שלא פורשה, היא שדה של כוהנים.
כיצד קוראים חכמים את הפסוק האחר
המשנה מקשה עכשיו על חכמים את הקושיה המתבקשת: "אם כן, למה נאמר", אם כך, מדוע אומרת התורה על כל חרם "קדש קדשים הוא לה'"? אם חרם שלא נאמר לאן הוא מכוון מגיע לידי הכוהנים, מה נשאר לפסוק שהביא רבי יהודה בן בתירא ללמד?
תשובתם: הפסוק בא ללמד "שהוא חל", שהכרזה כזאת תופסת, אף בבעלי חיים שהוקדשו כבר לקורבנות, הן אלו שהם קודשי קודשים והן אלו שהם קודשים קלים. וזה חידוש ממש. הכלל הוא שאין אדם מחרים דבר שאינו שלו לגמרי, ובהמה שהופרשה כבר למזבח יצאה מבעלותו המלאה. אף על פי כן פוסקת התורה שהקורבנות יוצאים מן הכלל הזה: גם בהמה שקדושתה מן הדרגה הגבוהה יכולה להיעשות חרם בידי בעליה, ודבריו מועילים.
בהמה שהופרשה לקורבן קדושה ומוקדשת כבר, ולכן צריך ביאור מה פירוש שחרם "חל" עליה. וזה בדיוק מה שתבאר המשנה הבאה.