ערכין, פרק ה, משנה ו. כל הפרק הזה עוסק בדרכים שבהן גובה ההקדש את המגיע לו, וכאן אנו פוגשים קושי מעשי מאוד: החייב שמתמהמה.
אדם שיש עליו התחייבות כלפי המקדש, בין ערך שנדר על עצמו ובין קרבן שנתחייב בו, צריך למהר ולפרוע אותה. אין לו להניח שיגיע רגל נוסף בעוד החוב עומד במקומו. אם עברה עליו שנה שלמה, ופסח, שבועות וסוכות חלפו כולם בעוד נדרו לא נפרע, הרי עבר על לא תעשה.
כיצד, אם כן, דוחקים באדם כזה לסלק את חובו בזמן?
נטילת משכון
המשנה קובעת: "חייבי ערכין ממשכנין אותן", מי שחייב ערך נוטלים ממנו משכון. הגזבר, הממונה על אוצר ההקדש, תופס נכס מנכסי הנודר ומחזיק אותו בידי ההקדש; כשמגיע התשלום, חוזר הנכס לבעליו.
"חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן", ממי שעדיין חייב חטאת או אשם אין נוטלים משכון. מה טעם החילוק? קרבנות מסוג זה באים על עבירה, והחייב בהם יודע היטב שכפרתו תלויה בהם. הוא לא ישתהה; הוא יבוא לבית המקדש בהזדמנות הראשונה. אין צורך בלחץ.
"חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן", ממי שחייב עולה או שלמים נוטלים משכון. שני הקרבנות הללו באים בנדבה; איש לא כפה עליו את החיוב. ודווקא מפני שצמח מיזמתו שלו, כמו הערך, יש מקום לדאוג שייפרע במועדו, ולכן ההקדש מחזיק נכס משלו כערובה.
"רוצה אני"
והנה, קרבן כזה עושה את שליחותו לבעליו רק אם הוא מביא אותו מדעתו: "אף על פי שאינו מתכפר לו", אין נעשית לו כפרה, "עד שיתרצה", עד שיביאנו בהסכמה אמיתית, "שנאמר: לרצונו", שהתורה עצמה התנתה שיבוא הקרבן ברצונו. ואף על פי כן, רשאי ההקדש להחזיק משכון כדי לדחוק בו על השלמים או העולה שקיבל על עצמו.
"כופין אותו", כופין אותו, "עד שיאמר: רוצה אני", עד שיצאו מפיו המילים "רוצה אני". ברגע שאמר אותן, נחשב הקרבן כאילו הובא ברצונו, על אף הכפייה שקדמה לאמירה.
ההקבלה לגיטי נשים
"וכן אתה אומר בגיטי נשים", אותו דין עצמו, מלמדת המשנה, נוהג בהלכות גירושין. גט חל רק אם הבעל נותנו מרצונו. ואף על פי כן, יש מצבים שבהם דוחקים בו לעשות כן, והגט היוצא מכך אינו נפסל בשל כך. גם כאן נוהגת אותה נוסחה: לוחצים עליו "עד שיאמר: רוצה אני", עד שיאמר שהוא רוצה לתת. מאותו רגע מעשהו נחשב מרצון, והגט כשר להלכה.
עומקו של הרמב"ם
הרמב"ם מוציא מכאן רעיון נפלא. בפנימיותו, כל יהודי רוצה לעשות את הדבר הנכון. מי שהבטיח ממון להקדש אכן חפץ למסור אותו. הבעל שראוי לו לשלח את אשתו מכיר בכך שנתינת הגט היא הדבר הראוי. המכשול הוא יצר הרע, החוסם אותו מלבצע את מה שהוא עצמו רוצה באמת. דחיפה מבחוץ, אם כן, אינה אלא מזיזה אותו לכיוון שלבו שלו כבר מכוון אליו.
זה ההיגיון שמאחורי כפיית הבעל בענייני גט, שנעשית מטבע הדברים רק בסמכות בית דין. וכשהוא מסכים לבסוף, ההסכמה אמיתית, שהרי היא נותנת קול לרצון הפנימי האמיתי של יהודי לעשות את הישר.